לפעמים החיים מציגים בפנינו הפתעות ולא תמיד טובות.
מרים נחשבה לאלמנה במשך שנים רבות, ולאחר 20 שנה היא לומדת שבעלה חי וקיים.
למרים היה חשוב לברר מדוע קדיר עשה לה זאת, מדוע השאיר אותה עם ילד בזרועותיו.
כדיר אמר למרים כי זיא-בי ויוקופ אילצו אותו לעזוב ואז הם ביימו את מותו.
למרים היה קשה להאמין שאביה ואחיה גזרו עליה ועל בנה שנים רבות של דמעות ובדידות.
מרים אהב את קדיר מאוד, אך היא מזמן התרגלה לרעיון שהוא כבר לא בחיים.
כדיר ניסה ללחוץ על רחמים, ודיבר על מחלתו ועל רצונו לחיות את הימים האחרונים איתה ועם בנה. והוא אפילו קנה שלושה כרטיסים לגרמניה, בתקווה שאשתו תסלח ותלך איתו עם בנו.
אבל מרים לא יכול היה לפגוע בכרים עוד יותר, הוא כבר עבר כל כך קשה את החדשות על האב "שקם לתחייה". לכן כתבתי לקדיר מכתב בו היא אמרה שהיא נקברה לפני זמן רב.
היא לא תוכל להחזיק ידיים, לשכב על אותה כרית עם האיש שנטש אותה ובגד בה. מרים ביקש מקדיר להיעלם מחייהם ולעולם לא להופיע שוב.
אהבה לבנה וגאווה התבררו כחזקים בהרבה מאהבה לגבר, אשר במשך שנים רבות חיממה את נשמתה.
כמובן שלא ברור על מה כדיר סמך. כשהיה בריא ומלא כוח, הוא לא חשב על משפחתו. וכשנודע לו על מחלה קשה, הגיע והפר את שלוות הנפש של משפחתו.
הם כבר התאבלו עליו פעם אחת, שעבורם הם צריכים להיבדק שוב למבחן כזה.
