אמה של סווטה היא אדם מאוד רגוע, שליו ואדיב. היא אף פעם לא מתווכחת עם אף אחד, מנסה לא להתנגש. היא מעולם לא הרימה את קולה לבתה בחייה. ובזה היא תמיד הייתה שונה מאוד מכל שאר בני משפחתה. השאר, כמו אחות אמי וסבתא שלי, הם רמקולים אמיתיים, כל כך רועשים שאני לא רוצה לתקשר איתם ישירות.
סווטה עצמה היא גם אופי אצל קרובי משפחתה, אבל החינוך שלה הלך לאמה. וזה אומר שהיא יכולה לעמוד על שלה, אבל לעתים רחוקות מאוד הולכת לצרוח.
לפני הרבה מאוד זמן, ההורים של סווטה קנו דאצ'ה, והם גידלו שם את כל מה שגננים צריכים לגדל. גם קרובי משפחה רצו להוביל לשם, אבל אביה של סווטה דחה את כולם מיד.
ואז ההורים התחילו לסבול מבעיות בריאות. לאמא של סווטה התחיל לחץ לקפוץ, ולאבא היה משהו עם הלב. ככלל, הרופאים אסרו עליהם לעבוד בגינה ובכלל לעסוק בעבודה פיזית קשה. ובסתיו האחרון, אבי נפטר. סווטה עזרה לאמה בכל דרך אפשרית, טיפלה בה, אבל היא החלה להבריח אותה:
"טוב, די איתי, כמו בייביסיטר. אני בסדר, אני בהחלט יכול לעשות עבודות בית, ותמיד יש לי תרופות בהישג יד. קדימה, תמשיך בחייך!
ואז סווטה החליטה לחזור במלואה ללימודים, אחרת היא התגעגעה הרבה. אבל בכל סוף שבוע היא בכל זאת הגיעה לאמה וניסתה לעזור לה במשהו. הנשים דיברו הרבה על הדאצ'ה. האם חששה מאוד שהכל קפא שם, התקלקל. הם הסכימו לנסוע לשם איכשהו. אבל עבר חודש, ואז היא הייתה לבד, ואמה של סווטה לא הזכירה לה את הטיול. מאי כבר הגיע, מזג האוויר טוב, אפשר יהיה לנסוע, במיוחד שלסווטה יש מכונית.
ואז סווטה החליטה לשאול את אמה ישירות:
- אמא, מתי אנחנו נוסעים לארץ?
- הו, אור, אני מרגיש קצת לא טוב לאחרונה, בוא נחכה קצת.
אבל סווטה תמיד מבינה אם אמה לא מסיימת משהו, אז היא דיברה איתה במהירות. התברר שאחותה של אמי עם ילדים קטנים ובן בוגר גרה בארץ כבר תקופה ארוכה. סווטה כעסה, היה ברור שאחותה של אמה פשוט ניצלה את מצבה לאחר מות בעלה ובריאות לקויה, והתחננה לקבל מפתחות מקרוב משפחה.
בבוקר, סווטה הלכה לדאצ'ה. לא היה שם איש, והאישה חשבה זמן רב איך היא יכולה לפתוח את הבית. אחר כך היא קיבלה ניירות לדאצ'ה, ומכיוון שהיא הייתה הבעלים המשותף של אמה, היא התקשרה למנעולן והחליפה את המנעול בדלתות. כשסווטה נכנסה לבית, היא פשוט הייתה בהלם. מסביב הלכלוך, מלא צעצועים, בגדים מפוזרים. לא היה זכר לתיקון בכלל, היה הרס ואי סדר מסביב. ספה טובה ויקרה נפגעה, הטפט שסווטה הדביקה פעם יחד עם אבא שלה נתלש. בגלל כל האור שראתה, היא פשוט כרעה ופרצה בבכי.
פעם הייתה מדשאה בחצר, אבל דודה שלי הפכה אותה למיטות. לא רק שהיא קיבלה את מפתחות הבית מאמה והתמקמה שם, היא גם סידרה דברים והפכה את הדאצ'ה לאיזשהו אסם. סווטה צילמה את כל הזוועה הזו והלכה לאמה, שם הראתה לה הכל ואמרה בחומרה:
- היא תתקשר אליך, אל תרים טלפון, רק תן לה את המספר שלי וזהו.
אמה של סווטה ניסתה להתנגד, אך לא ניתן היה לעצור את בתה, היא החליטה להציל את הדאצ'ה מקרובי משפחה חצופים. לבסוף, דודה שלי התקשרה, התחילה לצעוק, כי המנעולים בבית הכפרי הוחלפו. אבל סווטה אפילו לא התאפקה, ואמרה לדודה לשלם על כל הנזק שגרמה, אחרת היא לא תקבל את הדברים שנותרו בארץ.
"אני לא אשלם לך כלום!" אני אשבור את המנעולים ואקח הכל", המשיכה הדודה לצעוק.
"טוב, קדימה, אז אני אכתוב הצהרה נגדך על פריצה," ענתה סווטה בשלווה.
- אפשר עם קרובי משפחה? אתה לא מתבייש? ואתה לא משתמש בזה בעצמך, והם התחרטו על זה בשבילנו, אבל עדיין טיפלנו בדאצ'ה, - הדודה נרגעה קצת.
אבל סווטה לא הקשיבה לה, היא רק אמרה שיש לה יומיים לפצות על הנזק, אחרת היא בהחלט תגיש נגדה בקשה בגין גרימת נזק לרכוש.
למחרת התקשר בנה הבכור של דודתי והציע לעזור. הוא קנה ספה חדשה, הוציא את כל חפציהם מהדאצ'ה, הדביק טפטים, תלה וילונות חדשים. סווטה כבר לא התעסקה בדברים הקטנים, והיא גם החליטה לא לומר לו דבר על הדשא. כך הצליחה סווטה להציל את הדאצ'ה של הוריה ולהעניש את דודתה החצופה.
האם אתה חושב שהאישה לא נהגה בחומרה עם קרוביה?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/spasenie-dachi-ili-kak-pravilno-postupat-s-naglymi-rodstvennikami.html
