אהבתם של איברהים והאטיס הייתה אסורה. היא פילגש, והוא רק עבד. האוהבים חלמו על איחוד מחודש, אבל הם הבינו שוואליד והסולטן לעולם לא יתנו את ברכתם לנישואיהם.
בנוסף, ואליד והסולטן החליטו לשייס את האטיס למורו של מוסטפא, מהמד סלבי, ואף חגגו את האירוסין. האטיס הבין שאיברהים, על אהבתו, עלול לאבד את חייו. לכן, בענווה, הרכינה את ראשה לפני מכות הגורל.
ביציאה למסע צבאי לרודוס, הבטיח איברהים לפילגשו, עם שובו, לפתור את הסוגיה הזו ולעזוב את הארמון אוחז בחוזקה בידו של אהובתו. עם זאת, איברהים לא יכול היה לקיים את הבטחתו.
כשחזר ממערכה צבאית, נודע לאברהים כי ארוסה של האטיס חולה בצריכה. איברהים קיווה שהסולטן יבטל את החתונה, אך במקום זאת, סולימאן דחה את החתונה ושלח את מיטב הרופאים לטפל בסלבי.
איברהים הבין שהוא הפסיד וידע שהוא לא יכול להסתכל בשלווה על סבלה של אהובתו. איברהים מחליט לעזוב את האימפריה העות'מאנית ולחזור למולדתו פרגה.
לפני שעזב איברהים כתב שני מכתבים. אחד לסולימאן, שבו סיפר על סירובו לכל הפריבילגיות והתארים, וכן על אהבתו להאטיס. והגברת הודתה שהוא ברח, כי לא היה מסוגל לקיים את הבטחתו.
איברהים עזב לארץ הולדתו, שם מצא את אביו, דייג ואחיו התאום ניקו.
עם זאת, סולימאן נעלב מבריחתו של איברהים והוא תפס במעשה זה כבגידה. הסולטאן סולימאן שולח שומרים עם מכתב לפרגה, בו הוא מורה לאברהים לחזור. סולימאן הזהיר את הפאשה שאם יסרב, השומרים בטופקאפי יביאו אותו בכוח.
איברהים הבין שבארצות העות'מאניות מחכה לו המוות. אבל הוא לא העז להפר את צו המאסטר.
עם עומס כבד על נפשו ועם מחשבה על מוות קרוב, הולכים איברהים ומשפחתו אל השליט.
