לאחרונה קבענו מפגש של חברים לכיתה, אבל לי אישית לא התרשמתי במיוחד מהאירוע. פשוט התאכזבתי מהחברים הוותיקים שלי, לא ציפיתי בכלל שהם יזניחו את עצמם ככה. אני מבין הכל, חוסר כספים, זמנים קשים וכדומה, אבל כשאישה בוחרת לעצמה כזה צלב כבד, ולמרות שבכל יום הוא מחמיר, הוא ממשיך לנוע בעקשנות לעבר המטרה שלו, זה כבר חָזֶה.
אני אספר לך על חברה אחת לכיתה לודה. היא הייתה ילדה יפה מאוד בבית הספר, מנהיגה מקומית מחובטת, היא פשוט לא יכלה לשבת בשקט. כולם ניבאו לה עתיד מזהיר, קריירה, הצלחה בכל דבר. היא הייתה כל כך מגניבה, מכיוון שכולם אהבו אותה, כולם היו חברים איתה. אבל אז הילדה המחבטת שלנו, למרות שהייתה לה הזדמנות לעזוב לעיר אחרת וללכת לקולג', היא הלכה לבית הספר המקצועי המקומי. דבר מאוד מוזר לעשות עבור אדם עם עתיד "מבריק".
כבר בגיל 20 קפצה לודה להתחתן עם חברנו המשותף לכיתה, שקט. הוא נתן לכל בית הספר להזיל עליה ריר, אבל היא תמיד בחרה את הבחורים שיתאימו לה, ובירך את מישקה בכל פעם אחרת. ואז פתאום יש להם אהבה. מיד היה ברור שליודקה ירסק את מישה בסמכותו. והיא חייכה בערמומיות ואמרה שיש לה תוכניות גדולות עבור האיש הקטן הזה. הדוב הפך במהירות למנקרת, אשר הגשים ללא עוררין את כל משאלותיה של אשתו.
אין ביניהם אהבה, אבל לודה עדיין יולדת ויולדת. ממש אחד אחרי השני, עכשיו יש להם שלושה, וחברה לכיתה אומרת שכל תינוק מתוכנן עבורם. איכשהו לודה מצליחה להתמודד עם האחריות האימהית שלה, וגם לקחה משרה חלקית. היא אופה סוג של פשטידות לפי הזמנה, מאז הוכשרה כטבחית. בעל לא יכול לפרנס משפחה, כמובן, אישה, שלושה ילדים, כלב, משכנתא! לודה ביקשה מאמה לשבת עם נכדיה בזמן שהיא עובדת, אך סבתה סירבה. היא לא מבינה למה היה צורך לגדל עוני.
הדוב הוא כמו לימון שחוק, התחושה שהוא לא יכול להרוויח את האוכל שלו, בחור מסכן. בערבים הוא עובד כשומר, וגם לא יושב בבית. לודה תמיד מוצאת עבורו סוג של עיסוק. והוא עשה את התיקון בעצמו, והחליף את כל הצנרת במו ידיו.
לא ייתכן שהילד הבכור של לודה ילמד, כי תמיד יש רעש ורעש בבית, והוא הלך לכיתה א'. זה מה שחברתה אמרה לנו. שם, באופן כללי, לילדים יש הפרש גילאים קטן, הם בני 6, 4 ושנתיים. לודה הפסיקה להתמודד לגמרי, היא מתפרקת לילדים בגלל כל הבעיות.
לאחרונה, בתה הצעירה של לודה הלכה לפעוטון, והאישה הצליחה למצוא עבודה רגילה. שם היא לא רק עובדת, אלא לוקחת הפסקה מכל הדוכן. ללודה אפילו אין זמן לעצמה. אחת מחברותינו לכיתה, כשראתה את לודה בעלת עודף המשקל, הנפוחה והלא מטופחת, לא יכלה להתאפק ואמרה שהיא נראית נורא, ושכולנו מצפים ממנה למשהו אחר. מחוספס, כמובן, אבל אני אפילו מסכים איתה, למרות ששתקתי.
לודה בכתה, היא בטוחה שהאושר נמצא במשפחה, היא רוצה עוד ילדים, בתוכניות שלה ללדת עוד שניים לפחות! אבל האם זה באמת אושר? היא לא חיה בכלל, היא עייפה, היא הכתה את עצמה, היא עינתה את בעלה. כל חייו הוא רץ מילד לילד, מכיריים למגב, ומאמין שזהו האושר!
כמה חבל על נשים כאלה, המונעות על ידי אחריות אימהית. מה החדירו להם הוריהם, שהאושר הוא בילדים, שהאושר עומד ליד הכיריים עד המוות וכביסת חיתולים? אני לא מבין את זה! אני אוהבת ילדים, גם בעלי, אבל זה באמת כל כך נורמלי לחיות כמו לודה ומישה?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/tak-zhalko-izmuchennyh-materinskimi-obyazannostyami-zhenshhin.html
