חשוב להעריך את הרגעים עם ההורים שלך. פשוט שים הכל בצד לכמה דקות והתקשר לאמא או לאבא שלך. מתישהו הם ייעלמו, ורק אז תבין שכל הדאגות שלך היו משניות, אבל הקריאה מההורים שלך... זה כואב, זה כואב מאוד... תתקשר אליהם עכשיו!
ראיתי תמונה כזו במיניבוס. האוטובוס היה עמוס, כולם חזרו מהעבודה. נשמע זמזום, ארוג מקולות רבים. אבל בעיצומו של ההמהום הזה, שמעתי בבירור: "אמא, ברצינות? שוב? אתה מתקשר אליי בפעם השנייה ביום!" הסתובבתי וראיתי ילדה שהחזיקה את התיק ביד אחת, מנסה להדק אותו, כשהשנייה אוחזת במעקה, ומצמידה את הטלפון לאוזן עם הכתף. ברור שהיה לה מאוד לא נוח לדבר, היה קראש מסביב, הידיים שלה היו תפוסות, אבל כל כך "נתקפתי" מהטון שבו היא דיברה בטלפון עם אמה.
ואתה יודע, לא רציתי לשפוט את הבחורה הזו, פשוט זיהיתי את עצמי בה. גם אני נהגתי לענות בצורה כל כך חדה ככה, מאוד התעצבנתי שאמא שלי יכולה להתקשר כמה פעמים ביום. התעצבנתי על הגנת היתר של אמא שלי, כי היא תמיד שאלה אם אני לבוש בחום, אם ראיתי את החדשות, אם הכנתי סלט לפי המתכון שלה.
כן, אני בעצמי יודע איך אני צריך להתלבש כדי לא לקפוא, אני עוקב בעצמי אחרי החדשות, אני כבר מבוגר. וכל כך כעסתי שהדיבור עם אמא שלי הופך אותי חזרה לילדה טיפשה שלא יכולה אפילו לצעוד בלי מבוגרים. תמיד האמנתי שיש יותר מדי אמהות בחיי לפני אירוע אחד. פגשתי אישה על הספסל שליטפה את הטלפון ובכתה מרה. אני אדם כזה שאני לא יכול לעבור ליד. אז היא ניגשה ושאלה אם היא יכולה לעזור במשהו.
האשה נבהלה בהתחלה. היא אמרה שהיא רק חושבת, ואפילו שכחה שהיא ברחוב. התחלנו לדבר, היא אמרה שאמה נפטרה לפני חודש, והיא עדיין מחכה לטלפון ממנה. אמא התקשרה אליה כל בוקר לפני העבודה, ואפילו בערב. האישה אמרה עם דמעות בעיניים: "היא התקשרה כל הזמן לאיזו שטויות, ולפעמים בקושי הצלחתי להתאפק כדי לא לצעוק. היא קמה מוקדם, ואז חיכתה שאתעורר כדי להתקשר אליי. והיא הייתה צריכה להבין מה לשאול אותי על זה, כדי לא לכעוס אותי. וממילא כעסתי. היא רק הייתה זקוקה לתשומת לב, היא רק רצתה להרגיש כמו אמא שלי, ואני לא הבנתי את זה עד שהיא נעלמה!"
הרגשתי כל כך מרה על מה ששמעתי: "גם אני לעולם לא אשמע את קולה של אמי. ואף אחד לא ישאל אותי אם אני לבוש חם, מה אכלתי, האם נרשמתי לרופא שיניים. ואני, סוף סוף, אפסיק להרגיש כמו ילדה קטנה, אהפוך למבוגר באמת, עד כדי כך שאחיה בלי אמא! איך אתה יכול לחיות בלי אמא שלך?"
מחשבות כאלה הפכו מפחידות, חייגתי למספר של אמא שלי, רציתי לשמוע את קולה. והיא מיד שמעה את האזעקה בטון שלי, ככה היא מבינה את זה? איך הלב שלה מרגיש שהתינוק בוכה? הרגעתי אותה, אמרתי שאני פשוט עייף ושאלתי אותה מה השם של כמה תרופות שהיא ייעצה לי, ואז נפרדתי והבטחתי להתקשר בערב. לאחר שדיברתי עם אמי, נשפתי בהקלה, הרגשתי רגוע יותר.
והנה המקרה הזה במיניבוס. הילדה ההיא הייתה בטוחה לחלוטין שלאמא שלה אין מה לעשות, שהיא רוצה "להוציא" את המוח של בתה. אבל האם פשוט מודאגת, מודאגת, והיא גם רוצה להרגיש צורך, להרגיש כמו אמא שלה. וגם היא בוחרת נושאים שלא ירגיזו את הילד שלה. הן נראות לה חשובות, והבנות שלה ריקות.
כשילדים גדלים, ההורים נעשים בודדים. אף אחד לא צריך אותם יותר, אף אחד לא צריך את הטיפול והתשומת לב שלהם. ואין עוד צורך בייעוץ במיוחד, ילדים הם מבוגרים. יקרים, אני מתחנן בפניכם, אני מתחנן בפניכם, אתם לא צריכים להתבגר עד הסוף! את יכולה להיות אשת עסקים, בוסים רמי דרג, אבל תמיד תישארי ילדים כל עוד ההורים שלך בחיים. אני מאחל לך שהם יהיו איתך לזמן ארוך יותר! ובשביל זה אתה רק צריך לגרום להם להרגיש שאתה צריך אותם!
התקשר להורים שלך עכשיו!
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/beregite-svoih-roditelej-oni-ne-vsegda-budut-s-vami.html
