להבנתי, לפגוש את הזקנה בשמחה הוא לבלות כל יום לצד בעלי, להזמין ילדים עם נכדים בסופי שבוע, לאפות פשטידות וללכת לבית הכפרי. אבל לא כל הנשים תומכות בנקודת המבט שלי, יש כאלה שבוחרים במודע במודע. למען האמת, אני אפילו לא יודע אם דעתי תשתנה מאוחר יותר, הזמן יגיד. אבל עכשיו אני לא מבין איך אפשר לקחת את זה ככה, לוותר על הכל ולחיות לבד.
כך חיה חברתי לרה. לאחרונה מלאו לה 52. היא הפסיקה לתקשר עם כל חברותיה, הגישה בקשה לגירושין. ולשאלתי: "מדוע", היא הסבירה הכל בפירוט.
"נמאס לי מכל מיני התחייבויות, פשוט נמאס לי מהן. רציתי להיות עצמאי וחופשי. כולם דורשים ממני כל הזמן משהו - בן הזוג שלי, הילדים שלי, עכשיו הנכדים שלי, הקולגות בעבודה, החברים. אני מקדיש אליהם כמעט את כל זמני וכמעט ולא נותרה לי דקה. החברות שלי הפכו לאנוכיות, למרות שלדעתי זה תמיד היה ככה, העיניים שלי פשוט נפקחו עכשיו. ובכן, האם טוב שאני תמיד מקשיב לרכילויות הריקות שלהם, והם אף פעם לא מקשיבים לי בכלל?
כל אחד צריך להיות נאהב והחשוב ביותר בעולם, רק אדם אחד - הוא עצמו. אני לבד. אף אחד לא יעריך אותי גבוה יותר ויבין טוב ממני! שמתי לב שבני גילי מדברים בעיקר על דברים שלא מעניינים אותי אישית. ורק אני עצמי יכול לדאוג לעצמי! לשאר לא אכפת. ההבנה הזו הגיעה אליי רק עם השנים, הבנתי שהרבה יותר קל לחיות כשאתה לא לוקח את הרצונות והבקשות של אחרים ללב!
עכשיו אני יכול לומר בוודאות שאני מרגיש טוב לבד! ואני לא צריך שום חברה. כפי שהתברר, לבעלי ואני יש גם אינטרסים אחרים לגמרי. אתה יודע, לחלק מההיכרות שלי עם בני הזוג שלהם, לעומת זאת, יש אינטרסים רבים. מישהו הולך לדאצ'ה ביחד, מישהו צופה בטלוויזיה כל היום, מישהו חי למען נכדיהם. כמובן, אני חושב שנכדים צריכים לראות סבא וסבתא, אבל כדי לעבור אליהם לנצח זה כבר לא בסדר. ויש כאלה שאין להם מערכות יחסים, אלא אלכוהוליזם. אה, זה סיפור נפרד, אבל חבר אחד, במקום לקחת ולהתגרש מבעלה, שכבר אין לה שום דבר משותף איתו, התחיל לשתות איתו אלכוהול לעיתים קרובות. אז אני אומר, יש להם משקאות אלכוהוליים. הם חיים בהרמוניה מושלמת ...
כשנשארתי לבד בפעם הראשונה פשוט נדהמתי עד כמה אני מרגיש טוב. אני צופה בתוכניות הטלוויזיה האהובות עלי, אני יכול אפילו לצעוק. אני יכול לקרוא ספרים בשתיקה. אני אוכל את מה שאני רוצה, לא את מה שילדי או בן זוגי רוצים. מצאתי הרמוניה פנימית, אני לא מבזבז את משאבי חיי על אחרים. ושמתי לב שהתחלתי לחייך לעיתים קרובות יותר ללא סיבה.
בעלי הוא בזבזני בלתי נלאה, הוא קנה הכל - ג'אנק פוד מיותר, כמה דברים, זבל. כשהילדים היו צעירים הוא יכול היה לבזבז את כל הכסף על צעצועים, ואז דאגתי אם תהיה לנו מספיק פרנסה עד המשכורת הבאה.
עכשיו אני מוציא כסף על מה שלדעתי נחוץ, אני אפילו מצליח לחסוך, והפסקתי גם לעצבן בגלל זוטות. מעולם לא היה לי ריק בנפש, כאילו איבדתי משהו, אני מתחרט על כך ורוצה להחזיר אותו. מוקדם יותר מכרי היו קוראים לי לבית קפה, ואני הולך כי אני צריך, לפחות מתוך כבוד. ועכשיו, אני לא. ואני יודע שאוכל ביתי הרבה יותר טעים מבחינתי מאוכל בית קפה.
אחד החברים שלי, אפשר לומר, כבר לשעבר, מתקשר עם כולם! והיא קוראת לכולם לחברים שלה. כל יום היא מתקשרת עם מישהו, שולחת למישהו תמונות ומתנות ברשתות החברתיות, מתקשרת באמצעות וידאו. ראיתי פעמים רבות מה פניה לאחר שהיא מנתקת. בהתחלה היא הייתה כל כך חייכנית וטובת לב, אבל המכרה החמוץ היה מנתק את הטלפון - איזה חוסר כנות. היא ריקה בפנים, וכל הסובבים אותה מחשיבים אותה כידידותית.
אני בטוח ב 100% שבדידות נפלאה. אני, כמו כולם, לפני 20-25 שנה רציתי מסיבות, אורחים, חברים, כיף. ואחרי 50 שנה, סדרי העדיפויות בחיים משתנים! הזמן שלי אוזל, ועכשיו אני רוצה לחיות בשביל עצמי, לדאוג לעצמי! ואני, אגב, מאוד שמחה! "
אחרי סיפור חברתי חשבתי. האם אעז לעשות זאת? האם אי פעם אוכל לקבל ולאהוב בדידות כמו שהיא עושה? האמת, אני לא יודע... עכשיו אני נוטה יותר לענות "לא". או שאולי העדיפויות באמת ישתנו עם השנים?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/pochemu-mnogie-zrelye-zhenshhiny-polnostju-peresmatrivajut-svoju-zhizn-i-vybirajut-odinochestvo.html
