באופן כללי, אני אישה חסכונית, ואני מנהלת רשימת הוצאות משפחתיות, אני לא הולכת לחנויות כל יום, אני מנסה לקנות דברים במחירי מבצע. טוב, כמובן, זה לא בא לטירוף בשבילי, אבל עדיין. אני אגיד לך איך פינקתי את עצמי פעם והתחרטתי על זה הרבה.
היה לי טיול בעיר אחרת וכבר עמדתי לקחת כרטיס במושב השמור, אבל כמו תמיד הם התחילו להניא אותי. קודם בעלי, אחר כך הקולגה שלי בעבודה, אחר כך אמי. כולם ניסו לשכנע אותי לקחת כרטיס בתא מפואר.
באופן כללי, אני מאוד אוהב לנסוע ברכבות. ובאופן כללי, המושב השמור מעולם לא הפריע לי. אנשים יוצאים, נכנסים, לכל אחד יש גורלות שונים, עניינים משלהם, סיפורים משלהם. אבל לכל דבר צריכה להיות קפלה. התנאים שלי הם זמן נסיעה של יומיים, ניקיון בכרכרה, ארון יבש ונוסעים נאותים. אבל היה לי טיול של 4 ימים שלמים, ובלחץ משפחתי וחבריי התחלתי לפקפק. הכלכלה טובה, הקרפדה חנקה אותי קשות, אבל מקרה אחד הכריע הכל.
הסתכלתי דרך מפת הרכבת ופתאום ראיתי שיש תאים דו מושבים. ורק לאחד היו שני מושבים ריקים. רק שזו לא סוויטה, בה שני המדפים נמוכים יותר, אלא תא רגיל, והמדפים זה מעל זה. לא שגרתי, אבל זה מתאים לי. ועדיין קניתי מקום אחד מלמטה.
ביום הטיול הופתעתי מאוד כשנכנסתי לתא שלי, הוא היה מאוד צר, צפוף, טוב שאין לי פחד ממקומות סגורים. קיבלתי מצעים מהמנצח, הכנתי את "המיטה" שלי, אכלתי, שתיתי תה. מצב הרוח השתפר. כל היום נסעתי לבד, הסתכלתי על הנופים מבעד לחלון ונהנתי.
אבל האושר הסתיים למחרת. נשמעה דפיקה בדלת, פתחתי אותה, המנצח היה על הסף, ולידה איש שמן מאוד. אז קיבלתי שכן, שלא ציפיתי לו, כי נותרו לי שלושה ימים.
האיש טיפס לתא, ואגלי זיעה התגלגלו במצחו. הוא הציג את עצמו כסטניסלב, מהר אמר שהוא נמצא בנסיעת עסקים, ובקושי הצליח לקנות כרטיס רכבת. באופן כללי הוא היה אמור להילקח על מכונה עובדת, אך היא התקלקלה. ובכן, זה גורל ישיר, חשבתי, גורל עצוב ונורא כל כך.
הנוסע החבר הציע לאכול נשנוש, אבל סירבתי ונתתי לו את המושב שלי בכדי שיוכל לאכול. בהמשך הטיול הוא אכל או ישן. מתברר שכשהוא אכל הייתי צריך לשבת בפינה ולא להפריע לו וכשהוא טיפס למעלה התחלתי להיבהל. כל כך פחדתי שהוא יפול עלי ופשוט לא יכולתי לישון טוב.
אז נסעתי, מפחד לחיי, וברגע שהצלחתי לנמנם, התעוררתי מנחירות נוראיות בכל התא, וריח השום ואוכל אחר היה באוויר. כבר איבדתי את הספירה כמה פעמים נאלצתי לתת לסטניסלב מקום לאכול, וכמה פעמים התפללתי שהוא לא יפול עלי! זה היה אימה אמיתית! ניסיתי, בכנות ניסיתי למצוא את הפלוסים במצב, כפי שמייעצים פסיכולוגים. אבל לא יכולתי לעשות את זה. והגעתי איכשהו ליעד.
אז למה אני כותב את כל זה כאן? חוץ מזה שיהיה נחמד לרכוב בתא כזה למי שנוסע לבד או עם חבר / עמית / קרוב משפחה. איש אינו יודע מי יצטרף אליך ביום, וכיצד הדבר ישפיע על מערכת העצבים שלך.
אולי הסיפור שלי יועיל למישהו. שוב הייתי משוכנע שאני לא צריך להקשיב לאף אחד, ועדיף לעשות כמו שלבי אומר לי, טוב, או קרפדה שחונקת.
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/kupila-bilet-v-komfortnom-kupe-i-silno-ob-etom-pozhalela.html
