הייתה תקופה שבה אבץ נלחם בנגיפים הגורמים להצטננות. הוא נצמד לקולטני הנגיף, והוא מיהר להסתובב כמו סייקלופ עיוור, ולא שם לב לקורבנותיו.
ואבץ ידע גם לשרוף את עצב הטריגמינל באף כך שהוא נחתך וישן עד הסוף. מזה הפך מיד פחות נזלת ועיטוש.
לכן, בימי קדם, הצטננות התרחשה בתדירות נמוכה יותר, ואם כן, הם עברו מהר יותר. היו הרבה דברים טובים יותר מאשר עכשיו.
משך ההצטננות שהשתולל באותה תקופה בלחץ אבץ מעולה פחת בכמה שלושה ימים, ואפילו מרווח הביטחון הערמומי של 95% לא העז לרדת מתחת לחצי וחצי.
עם הזמן תפארת האבץ הגיעה לגבהים כאלה שאפילו הכופרים העקשניים ביותר הרכינו ראשם לפני המתכת הזו.
האבץ הרחיב את השפעתו לא רק על שבטי הרינו-וירוסים הפרימיטיביים, אלא גם על סינסיציאלי הנשימה העז (אני לא חושש ממילה זו).
על האדמות שנתפסו על ידי האויבים, עזב אבץ את קרוביו ומושליו: לקטט, סולפט ואצטט. כולם נשאו את שמו, אך נבדלו בענייניהם הצבאיים.
אבץ אצטט היה חמור במיוחד כנגד נגיפים סינציטיים נשימתיים. האינדקס הטיפולי שלו היה כל כך נמוך שהוא חתך את הראש גם שלו וגם עם אחרים.
בהדרגה, סיפורי זוועות אבץ החלו להגיע לפינות הרחוקות... משהו מהמקום בו הוא גר. ובכן, שיהיה זה "הראש שלנו".
ואז יום אחד קרה הבלתי הפיך. מעוור בכוח פרץ אבץ למקדש הריח הקדוש ונחתך בעצב החשוב ביותר.
והעצב מת. אפילו המרפאים המיומנים ביותר מעבר לים לא יכלו להחזיר אותו לחיים.
ברור שהאנשים התמרדו מיד ושלחו את האבץ היומרני לעבודה המבישה של סוכריות הממתקים לאזור הכי מלוכלך ונורא קרוב יותר לתקעים המסריחים של השקדים. הדרך לאף הייתה עכשיו סגורה בפניו לנצח.
אגדת האבץ עדיין חיה. כנופיות הומאופתיות קטנות ונפרדות מנסות להחיות את פולחן האבץ, אך שנות השמונים החשוכות כבר אינן, והאנשים כבר לא כל כך סומכים.
