ההורים שלנו נתנו לנו חינוך וחינוך. הם התכחשו לעצמם הרבה, נטשו את התוכניות והמטרות שלהם, הם ניסו לעשות כל מה שאפשר כדי שלא נצטרך כלום. ומה אנחנו בתגובה? גדלנו ופשוט התחלנו להתקשר בתדירות נמוכה יותר בהתחלה, ואז הפסקנו לעשות את זה לגמרי. מה הסיבה ליחס הזה להורים? בכל בעיה, שני הצדדים אשמים, אז כדאי לסדר את הנושא הזה!
הורים מצפים מאיתנו לתשומת לב וכבוד כשאנחנו כבר הופכים להיות מבוגרים ואנשים עצמאיים. זו סוג של הכרת תודה שיש לעקוב אחריה ביחס להורים. אבל לא לכל המשפחות יש כבוד וכבוד לזקנים. למה?
עם כניסת הילדים, ההורים בונים מחדש את כל חייהם אחרת, הם לא ישנים בלילה, מבלים הכל זמן פנוי לילדים, לספק להם בסבלנות שינה טובה, אכילה בריאה, הליכה, בגדים, צעצועים. ונשים רבות, לאחר שהפכו לאמהות, מתחילות להראות לילדיהן משמורת יתר, מה שנקרא אהבה. אבל בסופו של דבר, הילדים שלהם גדלים חסרי אחריות ותלויים.
בשל העובדה שלאמא אכפת יותר מדי רק מהבריאות הפיזית של הילד, היא אפילו לא מתעמקת בעובדה שצאצאיה זקוקים לפעמים לתמיכה, עצה, עזרה בבעיה. זה רק מספק תנאים כאלה שלא יובילו לשום דבר רע, שולט במעשיו של הילד, שוכח שיש לו גם רצונות ורגשות.
ועכשיו הילד גדל, מתמודד עם החיים הבוגרים, כביכול, עם המציאות, ויש לו המון בעיות. הוא לא מבין בכלל איך לשלוט בחייו, איך להתנהג, מה לעשות. והאם הוא אסיר תודה במקרה זה לאמו שגידלה אותו? לא, יש לו הרבה בעיות, טינה. אחרי הכל, הוא לא יודע כלום על החיים, וממש כמו גור בשלולית הוא נאלץ להתפלש בבעיות.
וצריך לחנך את הילד כדי שיוכל להבין את ההשלכות של דבריו, החלטותיו ומעשיו. כך שהוא עצמו בוחר את עתידו, ומעריך את כל היתרונות והחסרונות.
כן. לא כל הילדים הבוגרים מתקשרים להוריהם, לא בגלל שהם מאוד עסוקים, אלא בגלל שהם נעלבים, בגלל שאין קשר רגשי. וההורים אשמים לגמרי, לא הילדים. אף אחד לא יודע איך לגדל ילדים, אף אחד לא יודע מה נכון ומה לא. אבל מה שנכון הוא שאין להתייחס לילדים כאל יצורים חלשים, אלא כאינדיבידואלים. אפשרו להם לטעות, כמובן, תנו עצות, אבל אל תנסו להכריח אותם לפעול רק כפי שאבא או אמא רוצים, איפשהו להיות קפדן, אבל גם לא לשכוח לשבח, לתמוך במצבים קשים, להיות, במידת הצורך, כר לבכי ואמין כָּתֵף. אחרת, כל השאיפות והרצונות של הילד פשוט ייגזמו בניצן.
אם יש הרבה תלונות בין הורים לילדים, הרבה אי הבנה, אז כשיגדלו ויתחילו חיים עצמאיים, התקשורת תיפסק. לכן, בזמן שילדיכם עדיין בגיל ההתבגרות, מוטב שתשב ותדבר על הכל, בפתיחות, בכנות. וחשוב לא רק להקשיב, אלא לשמוע את ילדכם, רק כך ניתן יהיה ליצור קשר!
מה לומר לילדים שלא מתקשרים להוריהם? למד לסלוח, כי הם האנשים היקרים ביותר שלך. הם ניסו כמיטב יכולתם, הם לא ידעו איך לעשות את זה נכון, היה להם קשה ללמוד הכל, אולי עכשיו הם מתחרטים. פשוט שב ותדבר, כי יום אחד האנשים האלה לא יהיו...
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/vyrosshie-deti-ne-zvonyat-svoim-roditelyam.html
