לעתים קרובות מאוד הנושא מועלה בשיחות על בעיית התקשורת בין אבות לילדים. היחסים בין הדורות שונים, משהו לייעץ או משהו שצריך להחליט רק על סיטואציה ספציפית. כיום, המאמר מוקדש לילדים שתופסים את הטיפול בהוריהם כמשהו שלילי. הם חושבים שאמא ואבא מקבלים אותם, הם רוצים יותר חופש, הם רוצים שלא יגעו בהם. הנה סיפורו של ילד שגם חשב כך.
"עייפים, כמה שהם עייפים... כל הזמן גורמים לי לעשות משהו, כל הזמן מבקשים משהו, איך הם השיגו אותי!" הילד עשה שיעורי בית, וכעס מאוד. אמא שוב נזפה בו על משהו, לא, לא בגסות, אבל ברוגע, היא דיברה כמו קטנה, והוא כבר בן 10, הוא מבוגר. איכשהו זה היה מעליב שהם מתייחסים אליו כאל תינוק, ואז הילד לקח את זה ופשוט כתב להוריו פתק: "תעזוב אותי כבר". הוא הניח את הפתק בכנות לידיו של אבא, והלך לישון.
בבוקר ההורים נעלמו כשהילד התעורר. הוא הלך לשירותים כדי לשטוף, ואז הלך למטבח לאכול ארוחת בוקר. לא היו כלים מלוכלכים בכיור, רק אחד מהכלים המלוכלכים שלו מארוחת הערב אמש. הילד נהם בחוסר נחת ובהפתעה, והושיט יד למקרר לארוחת הבוקר. אבל שם, כמו קודם, לא הייתה לו ארוחת בוקר, והילד נאלץ לטגן את הביצים שלו.
כרגיל, לא היה על השולחן כסף לארוחת צהריים בבית הספר. והכפתור שיצא אתמול מחולצת בית הספר עדיין מונח במקום בו הנער שם אותו. על המדף עבורו היו תחתונים נקיים וגרביים, כמו תמיד. זה היה מוזר איכשהו, כאילו ההורים נעלמו איפשהו בלילה. זה היה כאילו חלומו של הילד התגשם: הוא נשאר לבד, הוא נשאר ...
הילד התכונן והלך לבית הספר, כשחזר, הוריו לא היו בבית. הוא אפילו נבהל, לא ידע מה לחשוב, אבל לא התקשר. כעבור שעה חזרו ההורים, מסתבר שהם הלכו לקולנוע אחרי העבודה, בלי בנם. אמא הכינה במהירות ארוחת ערב טעימה, שמה את אבא ואת עצמה, משאירה חלק לילד במחבת. ההורים לא שתקו, לא התעלמו מהילד, אבל אף אחד אפילו לא שאל אותו איזה ציונים קיבל היום, מה שלומו עם חבריו לכיתה וכמה שאלו אותו. אף אחד לא אמר לו לנעול נעלי בית, למרות שהילד לבש אותם בעצמו, והבין במהירות שהרצפות קרות.
ההורים צפו בתוכנית טלוויזיה והילד ישב לידם. אמא ואבא לא הבריחו את בנם, ענו לו בנימוס אם הוא שאל משהו, אבל ההורים דנו על ההעברה אך ורק ביניהם. הם פשוט השאירו אותו מאחור, כפי שביקש.
הילד הרגיש איכשהו מגעיל בלבו, הוא לבש ז'קט, מגפיים ויצא לרחוב. התברר שלהליכה כשחושך ואין בני גיל זה די משעמם. יתרה מכך, ההורים אפילו לא אמרו אחריו מילה, מה שאומר שהם לא אסרו עליו, וזה לא מעניין שבעתיים. הילד חזר.
הוא נכנס לחדרו, אך מיטתו לא הייתה מסודרת, והוריו כבר היו בחדרם, שוחחו בשמחה על משהו והתכוננו לשינה. הילד ניגש לאמו ואמר לה לא לשכוח מחר בבוקר להשאיר לו כסף לארוחת צהריים.
למחרת בבוקר הכל היה אותו דבר: ההורים היו בעבודה, הצלחת הלא-שטופה של הילד הייתה בכיור, לא הייתה ארוחת בוקר במקרר, עם זאת, הכסף לארוחת הצהריים היה על השולחן. זה היה ריק ועצוב. ביציאה לבית הספר, הילד כתב להוריו פתק חדש: "סליחה, בבקשה אל תעזוב אותי לבד!"
שום דבר מדהים לא קרה לילד הזה. הוא מצא בגדים נקיים בעצמו, הוא בישל את ארוחת הבוקר שלו, הכין שיעורי בית, אפילו הצליח לתפור כפתור על החולצה. הוא פשוט התבגר, הוא הצליח להבין שהוריו לא קיבלו אותו, ההורים שלו דאגו לו!
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/odnazhdy-malchik-ponyal-chto-roditeli-ne-dostavali-ego-a-zabotilis-o-nem.html
