אשתו של דמיטרי לרה תכננה זמן רב ללכת לבדיקה, לזהות את הפצעים שלה ולקבל טיפול. היא שכבה במיטה ימים ספורים בלבד, כאשר ילדה צעירה כבת חמש עשרה הובאה למחלקתה באמבולנס. היה משהו עם הכליות שלה. למחרת, לרה התקשרה לבעלה עם בקשה:
– שמע, דים, כשאתה בא אלי, אתה יכול להביא מים לא רק בשבילי, אלא גם בשביל שכנתי מאשה. אני רואה שאף אחד לא הולך אליה, אין לה אוכל, חוץ מבית החולים. וכן, תפוס לה משהו טעים, בבקשה!
דמיטרי, כמובן, קנה את כל הטעימים ביותר: שוקולדים, לחמניות טריות, פירות, מים. הוא בא אל לרה, נישק אותה, קרץ למאשה והושיט לה חבילה שלמה של מוצרים:
- רגע, תאכל!
– מה אתה, אין צורך, – מאשה הייתה נבוכה, – למרות, אתה יודע מה, תן לי לתת לך כסף לאוכל עכשיו, יש לי.
"אתה לא צריך כלום, זו מתנה ממני," דמיטרי הניף את ידיו.
- לא, אתה יודע מה, אבא שלי תמיד לימד אותי להחזיר חובות, להיות אדם הגון, כמו אמא שלי. אז, או קח את הכסף, או קח בחזרה את המתנה שלך, - מאשה התחילה לחפש כסף בארנקה.
דמיטרי בהחלט לא ציפה לזה, אז הוא נאלץ לקחת את הכסף, אחרת הילדה הייתה מחזירה לו הכל, והיא עצמה הייתה נשארת רעבה וללא מים. מאותו יום ואילך דמיטרי הביא אוכל למאשה כל יומיים, ניסיונותיו להתיידד איתה ולא לקחת כסף עבור מתנות לא צלחו. הוא כבר השלים עם זה, והפסיק להתנגד.
שבוע לאחר מכן, מספר לא מוכר בשם דמיטרי, זה היה אביה של מאשה. הוא הודה לדמיטרי זמן רב בטלפון, ואז הציע להיפגש. החלטנו לעשות את זה בבית החולים. אלכסיי, אביה של מאשה, ישב עם בתו במחלקה. כשדמיטרי נכנס, הנערה נופפה לו בחביבות. ואלכסיי ניגש ולחץ את ידו. דמיטרי שמע כל כך הרבה מילים חמות שהופנו אליו, שכנראה לא שמע כל חייו. אלכסי הושיט לאיש שקית ובה קוניאק יקר מאוד וקופסת שוקולדים. מכר חדש הזמין את דמיטרי לשבת ולדבר בבית קפה סמוך, והם עשו זאת.
בהתחלה השיחה לא עברה טוב, היה ברור שאלכסיי היה מודאג מאוד, אבל הוא כבר מזמן רצה לדבר עם מישהו לפחות, ובכל זאת התחיל את הסיפור שלו:
"אשתי נפטרה לפני 3 שנים. היא הייתה חולה מאוד, נלחמנו כמיטב יכולתנו, אבל היא לא הצליחה להתגבר על המחלה. ומאשה ואני נשארנו לבד. אמי, חמי וחמותי עזרו ככל יכולתם, למרות שגם לכולן היה קשה. חמי החל בסופו של דבר לשתות בכבדות, ואז מכונית פגעה בו למוות. החמות לא יכלה לסבול את כל זה, ושמה ידיים על עצמה. שלושה חודשים לאחר מכן, אמי נפטרה. וכל זה קרה תוך פחות משנה. לא היה לי כוח לכלום. אפילו לא רציתי לחיות, רק המחשבה שאפשר להשאיר את מאשה לבד משכה אותי החוצה.
- אני עובדת הרבה, ומשה היא ילדה עצמאית, אבל הנה היא בבית החולים. טוב שלפחות היה כסף בבית, לקחתי אותו איתי. התקשרתי לאחות והסכמתי שהיא תשמור עליה, אבל הם התחלפו, אז העובדים במשמרות בכלל לא היו מודעים לכך שמשה צריכה משהו. בטלפון היא אמרה לי שהכל בסדר, טוב שהיא שמרה סודות עם אשתך, והודתה שאפילו מים אין לה. תודה רבה שהאכלת את הבת שלי, זה כל כך קשה לפגוש אנשים אדיבים עכשיו, אבל עכשיו אני יודע שהם קיימים. תודה, וצר לי שנאלצתי לשפוך עליך את כל מה שהצטבר בנשמתי. אני אלך, אני חושב שהגיע הזמן בשבילי, הנה המספר שלי, תתקשר אם אתה צריך משהו. אני תמיד אעזור!
דמיטרי עדיין ישב בבית קפה וחשב על משנקה ואביה. הוא היה מאוד מרוצה מכך שהוא הצליח לעזור לילדה, זה היה כל כך טוב בנשמה שלו. דמיטרי החליט ללכת הביתה, חוץ מזה, מזג האוויר היה כל כך טוב. בדרך הוא ראה ילדה יושבת בתחנת אוטובוס, שניגבה את דמעותיה. הגבר ניגש אליה.
- נו, למה אנחנו כל כך עצובים, מה קרה?
"לך לאן שהלכת," ענתה הילדה בגסות.
- טוב, אני לא. תנגבי את הדמעות, היום יש לי קידום, כל בחורה עצובה מקבלת קופסת ממתקים במתנה, - דמיטרי הוציא סוכריות מהשקית והושיט לזר.
הילדה לא ציפתה לזה, ובתחילה הביטה בקופסה בתמיהה, ואז פקחה את עיניה הכחולות והיפות על פניה:
- מה זה בשבילי?
- ברור שאתה! דמיטרי חייך.
הילדה חייכה בחזרה: - תודה רבה, תודה רבה!
קל להיות אדיב, נכון? מישהו צריך עזרה, מישהו צריך סימן של תשומת לב, מחמאה, מילות נחמה. אז למה לא להפוך לפחות קצת יותר נחמדים בעולם האכזרי והמורכב הזה?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/poleznoe/dobrye-ljudi-vse-taki-sushhestvujut-a-ved-stat-takim-mozhet-kazhdyj.html
