חברה של אמי בשנה שעברה עזבה משרה טובה, מכרה דירה אופנתית והלכה לגור בבית כפרי. הכל, עייף, עייף מהקצב התזזיתי, מותש, שרוף. היא ממש לא נתמכה על ידי אף אחד ממכריה, הם התפתלו בבית המקדש, כאילו, הגברת השתגעה. איך אתה יכול לעזוב עבודה כל כך טובה, איך אתה יכול לשנות את החיים בעיר עם הרבה סיכויים, להישאר בה כפר, שבו יש גן ירק בחצר, ביצה לא רחוקה, וצריך לדרוך חצי שעה ברחובות צרים כדי להגיע לחנות הקרובה. שבילים?
ואתה יודע, לא אכפת לה מה מישהו אומר עליה. היא מרגישה מאושרת לחלוטין, והיא מוכנה לבלות את שארית ימיה בכפר הכפרי הזה. היא קוראת ספרים, נושמת אוויר צח, מגדלת ירקות ופרחים תרבותיים, מבשלת בורשט לילדים. לא, כמובן, היא לא ויתרה על הכל עד הסוף, היא מרוויחה כסף בבית, אבל כרצונה, כמו שאומרים, בציד. פחות כסף, אבל היא מאושרת.
ויש עוד ועוד אנשים כאלה. ובכן, כמובן, לא כולם עוברים לחיות במדבר, אבל הם מחליטים על שינויים קרדינליים בחייהם. למשל, אני מכיר רופא שנכנס לצילום אחרי שעבד כמנתח 10 שנים, אני מכיר רואה חשבון אחד שוויתר על הכל ונכנס לעיתונאות. ובכל שנה יש יותר ויותר פרילנסרים, כי הודות לזמינות הקבועה של האינטרנט, אתה לא יכול יותר תקשור את עצמך ללוח זמנים נוקשה, למקום עבודה ספציפי, אתה יכול לעבוד בלי לצאת מהבית שלהם, ממש בחלוק הרחצה שלך, ללגום קפה.
מישהו פשוט מחליט לשנות את חייו, ולמישהו נמאס מהחיים! מהילדות המוקדמת, נכפת עלינו דעה נחרצת לגבי הצלחה. האם ניתן לתת הגדרה ברורה למילה זו? עברנו הכשרה מהגן. זה הכרחי, מהרו, היו סבלניים, אל תוותרו, קדימה, עשו זאת. וכך הלאה עד הפנסיה! קצב מטורף, מירוץ מטורף, אנחנו חייבים, אבל אנחנו רוצים להשיג משהו, להיות מישהו, אז אנחנו חייבים לחרוש כמו כולם!
יש אנשים שכמו סוסים חורשים מבוקר עד לילה. הם לא חולים, הם לא עצלנים, הם תמיד בעבודה, גם כשזה יום חופש, הם לא מתעייפים, הם לא ממהרים לחופשה, לא הולכים לבית חולים., הם לא מבקשים ילדים לטקסים ולפגישות. כי הם רוצים להצליח! זה באמת מה שכולם צריכים?
ומי החליט שבזה מדובר בהצלחה? אני חושב שאף אחד לא צריך את זה בכלל. ורק אנשים עייפים מאוד יכולים להבין זאת. הם פשוט מפילים הכל, סוף סוף מבינים שהעיקר שקט נפשי, זו הזדמנות לא למהר לשום מקום, לא לשרוד, אלא לחיות.
יש כאלה שרצים כל החיים, רצים, ואז נופלים, קמים ומבינים שהגיע הזמן לשנות הכל. אגב, לעתים קרובות מאוד הדור שלנו הופך לכזה, שמגיל צעיר כבר היה בהנהגה עמדות, וכעבור 20 שנה הם הבינו שכולם כבר לא רוצים, נגמרו הקיטור, כולם ראו, למדו הכל ורוצים מנוחה. לרוב, מודעות זו מתרחשת עקב עבודת יתר חמורה או לאחר לחץ. והם מחליטים לשנות את עצמם ואת חייהם כדי ליהנות, להירגע, להסתגל לעצמם, ולא למישהו אחר.
אנשים שרודפים אחרי הצלחה ואלה שכבר עייפו מהכל לעולם לא יוכלו להבין אחד את השני. לכל אחד שלו, כי יש כאלה שאוהבים את העומס המטורף הזה. אבל, אם פתאום הבנת שאין לך יותר כוח, שאתה כבר לא יכול לעשות כמו קודם, אל תפחד לשנות את חייך. קצר מכדי שיתייחסו אליו ברצינות כל כך.
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/zhizn/utomlenie-ot-uspeshnosti-i-ustavshie-ljudi.html
