יש כל כך הרבה נשים בסביבה גרושות ועם ילד מנישואיהן הראשונים, שמתחתנות מחדש, בונות משפחה. גברים חלוקים בנקודה זו. מישהו קורא לנשים כאלה - גרושה עם קרוואן, אבל מישהו רגוע. בנוסף, יש פלוסים בעובדה שבמחצית השנייה כבר יש ילד. לדוגמה, זה מתאים לאותם גברים שלא תכננו להביא ילדים משלהם, ולאחר מכן, לעתים קרובות יותר בסך הכל בזמן הקשר החדש הילד רחוק מהנקה, מה שאומר שהבית יהיה פחות או יותר שֶׁקֶט.
אבל משום מה המצב ההפוך נשכח. אם בני הזוג נפרדו בנימה ידידותית, והאם מאפשרת לאב לתקשר עם הילדים, מתברר שהגבר הופך, כביכול, גם עם קרוואן.
ולא כל הנשים מרוצות מזה. כעת אספר את סיפורו של חברי, שכבר על סף כלבת, ועם רגל אחת בטאבו, מגיש בקשה לגירושין.
"כשבעלי ואני נפגשנו, ידעתי היטב שהוא גרוש, ויש לו בן עם האקסית שלו. מעונן ברגשותיי, איכשהו לא ייחסתי חשיבות רצינית לנוכחות של בן של אהובי. בנוסף, הילד לא היה נוכח כלל בחיינו בהתחלה, נהנינו מהקשר שלנו ובילינו הרבה ביחד. גרושתו של בעלי בעצמה עסקה בגידול בנם, היא לא התערבה בנו. ואז התחתנו, ואיך זה פרץ! ככל הנראה, היא קינאה עבורי בראשונה, ולעתים קרובות החלה לזרוק את בנה אלינו.
ובכן, כמובן, הבנתי הכל, ובשום מקרה לא התערבתי בתקשורת של אב ובנו. אני חושב שילדים לא צריכים לסבול מזה שהוריהם התגרשו, הם לא אשמים בכך. אבל עם הזמן, עלתה תדירות הביקורים של הילד בביתנו. ומהר מאוד הילד התחיל לעתים קרובות להישאר איתנו ללון, לגור איתנו כמה ימים. אני נגד תקשורת כזו, אני לא צריך אותה! תן להם לגנות אותי, אבל אני לא רוצה שום מערכת יחסים עם הילד הזה בכלל. הוא אף אחד בשבילי, אני לא רוצה אותו!
הסיבה העיקרית שאני לא אוהב את הילד הזה היא שהוא לגמרי נראה כמו אמא שלו. זה מעצבן אותי מאוד. מעניין שהוא אפילו לא נראה כמו בעלי במעט. יש לו מראה של אמו, והתנהגות, ואינטונציה. ברגע שבעלי לוקח את בנו אלינו שוב, אני מנסה לסגת בעצמי. תן להם לתקשר, אבל אני לא צריך אורחים כאלה. ונמאס לי לשמוע מהילד שאמא שלו מבשלת יותר טעים, נראית יותר יפה ומרוויחה יותר. אז לך אליה, למה אתה מתחכך פה?
הבעל כמובן נעלב. אבל אני לא אוהב איך הוא התחיל לכפות עליי ישירות את בנו. הוא בטוח שאם אני אוהב אותו, אז הבן שלי צריך לאהוב אותו. אבל, ראשית, עדיין לא התכוונתי ללדת את שלי, רציתי לחיות בשביל עצמי. שנית, הוא זר לי, אני לא רוצה לשחק איתו ולראות סרטים מצוירים.
כבר השלמתי עם זה שהילד כל הזמן בולט איתנו, אבל אני מתייחס אליו כאל רהיט, אני פשוט עובר וזהו. ואל תכריח אותי לדבר איתו. יש לי הרגשה שעם הופעתו בבית כל הנוחות שלי והחופש שלי נעלמים. אני לא מעוניין, אני לא רוצה להעלות כל הזמן חיוך מזויף על הפנים שלי ולהעמיד פנים שאני אוהב את זה. זה לא נכון. לעולם לא אתערב בתקשורת בין אב לבן, אבל אני חושב שלהעלות טענות נגדי זה בדרך כלל שגוי ומטופש. אני לא חייב כלום לאף אחד.
החלטתי שאם בעלי סוף סוף לא יעזוב אותי לבד, אני אתגרש ממנו!"
ככה זה קורה! איך אתה מרגיש לגבי המצב הזה? האם אישה צריכה לאהוב את בנו של בעלה? או שמא האיש עושה טעות כשהוא משאיר את הילד לגור בביתו עם אשתו החדשה?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/dolzhna-li-zhenshhina-ljubit-detej-svoego-muzha.html
