הסיפור שאני רוצה לספר לך לא קרה לי. אבל אני אכתוב את זה בגוף ראשון. אני מקווה שתבינו שלפעמים דברים קטנים הם הוכחה לאהבה, לא מעשים קולניים ומילים, ושאדם לא יכול להיות מאושר כשהוא מגלה לו אדישות.
***
בשנה שעברה חזרתי מפולין למוסקבה, הביתה. במטוס פגשתי זוג: אחות ואח. כבר כשהיינו בשדה התעופה במוסקבה, האישה שאלה אותי אם לפחות מישהו יפגוש אותי. חשבתי על זה, עניתי שלא, אני אתפוס מונית. ואז החברים החדשים שלי הציעו לי טרמפ.
השלילי היחיד, הם היו צריכים לפנות לכביש הטבעת, והייתי צריך להמשיך הלאה לאורך הכביש המהיר לנינגרדסקו על משהו. נפרדנו, והתחלתי לחפש מכוניות. הם מיהרו לאורך הכביש במהירות פרועה כל כך, ואני התחלתי לקפוא. הייתי צריך לשים את כל מה שהיה במזוודה שלי. הושטתי את ידי והתחלתי להאט את המכוניות. הייתה סופת שלגים, שום דבר לא נראה, אף אחד לא עצר. הייתי צריך ללכת בשקט לאורך לנינגרדקה עם ידי מורמת. הלכתי וחשבתי, למה בעלי עדיין לא פגש אותי. כן, הוא לא צחק על המונית, אבל האם באמת היה לו קשה להגיע?
אני לא יודע כמה זמן הלכתי, אבל לבסוף ראיתי עצירה. טוב שאוטובוס הטרולי בדיוק הגיע, עליתי ונסעתי. ואז היא יצאה, בכל זאת תפסה מכונית ונסעה עוד 3 שעות עד הבית. בבית פשוט התמוטטתי ממש במסדרון ושכבתי ללא ניע. הבעל היה "במלחמה" במחשב שלו, אבל כששמע את הרעש הוא הגיב באומרו משהו כמו: "אה, כבר הגעת?"
והמשכתי לשקר ולחשוב: "מה אני עושה ליד האדם הזה?" לא אמרתי לו כלום כי ידעתי מה הוא יגיד לי. הוא יגיד שהייתי צריך לקחת מונית מיד, שאין לו רכב משלו שיעקוב אחריי ושהוא לא רואה טעם לקחת מונית לשדה התעופה כדי להחזיר אותי הביתה במונית. ידעתי שהוא יגיד כך, הוא יתן טיעונים הגיוניים למדי, אבל הלב שלי הרגיש שכל זה לא בסדר.
ועכשיו, שישה חודשים לאחר מכן, צפיתי בתוכנית טלוויזיה על החיים של משפחת אוסבורן. שם הסיעה האם את הילדים לרכב כדי שייסעו איתה לשדה התעופה לפגוש את אביהם. הילדים התנגדו, היו קפריזיים: "למה שנפגש איתו?", ואז, יחד עם אמם, השמיעו קול מצחיק וחיקו אותה, אמרו: "כי אנחנו אוהבים אותו!" וכל המשפחה נכנסה למכונית, יצאה לדרך אַבָּא.
אז הבנתי שזה לא מוצא חן בעיני. אנחנו פוגשים קרובי משפחה וחברים לא בגלל שיש להם מטען כבד, אלא בגלל שאנחנו אוהבים אותם בכל ליבנו! ומה אני שומע: "קח מונית", "אין לי זמן", "אל תתערב", "אל תיגע בי" וכו'. ולא הקמתי משפחה בשביל זה. רציתי שיפגשו אותי, רציתי להסתכל בעיניים בקהל לעיניי. אם ניגשים לנושא בצורה מפוכחת, אז כן, כל הפגישות וההסתכלות האלה כל כך לא נוחים, הם תמיד מחוץ לזמן, אבל הם בהחלט נחוצים!
טוב, אולי אז אתה לא חוגג חגים משפחתיים, אחרת אתה צריך להוציא הרבה? ואל תבוא לבקר בבית החולים, אלא רק להעביר תפוזים עם מישהו. אבל אי אפשר להיות אדיש לאדישות מתמדת! כדי שהיחסים יהיו תקינים, יש צורך לפחות להתנתק מהמחשב, לעשות משהו. אבל אבא אוסבורן די עשיר, הוא יכול לשכור נהג לעצמו, אבל אשתו וילדיו הולכים לפגוש אותו. כי הם אוהבים את זה!
או שאולי בעלי התלהב ממני? הוא לא רוצה לפגוש אותי, להקשיב לי, לבזבז עליי זמן, לנחם אותי, הוא לא רוצה לרצות אותי. או שאולי מעולם לא הייתה לו אהבה אליי?
***
זה סיפור כל כך עצוב. תגיד לי, אתה חושב שהבעל ממש כאן, או שזה הסופר?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/vstrechajte-ljubimyh-s-dorogi-pochemu-eto-ochen-vazhno.html
