למרות שכל ההורים אומרים שהם אוהבים את ילדיהם באותה צורה, בפועל הכל שונה לגמרי. מישהו הופך להיות מועדף, מישהו הוא מסית לכל הבעיות, ולפעמים מקור לשנאה. אז זה קרה בחייו של מישה. הוא תמיד הרגיש את עצמו מיותר במשפחה, לא אהוב, מיותר.
מחנכת הכיתה התקשרה שוב לאמא. הבן לא רוצה ללכת הביתה לבד, מצטופף בפינת הכיתה ובוכה. מישה בן 11, הוא מתגעגע כל כך לאהבת הוריו. רק אחיו הגדול נמצא בבית, שפוגע בו, אז מישה לא ממהר ללכת הביתה, מחכה לאמו.
כעבור חצי שעה, אמא שלי עדיין מגיעה. מישה מחכה שתחבק אותו, תנשק אותו, תגיד שהגיע הזמן לארוחת ערב והם ילכו יחד הביתה. אבל במקום זאת, מבול של התעללות נשפך על הילד. והוא הרס את כל החיים של אמא שלו, ונמאס לה מהתעלולים שלו, ובכלל, היא אפילו לא רוצה לדבר איתו.
אבל מישה פשוט פחד מאחיו הגדול. הוא בנה של אמו מנישואיו הראשונים. היה סיפור כואב, האמא, כנראה מאוהבת עד מעל הראש, ואבא של הילד הוא סבבה ושיכור. הוא השאיר את אמו ללא פרנסה, והיא נאלצה לגדל את בנה בעצמה. זה מוזר, אבל בדרך כלל מדובר בילדים הראשונים מנישואים אחרים שנשים מתייחסות אליהם בצורה קשה יותר, זוכרות את אבותיהן ואפילו שונאות אותם. והנה זה הפוך. אמא התחתנה שוב עם אדם טוב, מישה נולד.
אביו של מישה התייחס לשני הבנים באותה צורה, מעולם לא הפריד אותם לנו "זרים" ו"שלנו". אבל אמי ראתה את בנה הבכור כחשוב מבין השניים, היא ריחמה עליו, פינקה אותו, לא סירבה לו כלום.
מישה הבין את זה כשהלך לבית הספר. הוא נאלץ ללבוש את הבגדים של אחיו, מה שכמובן לא הפריע לו במיוחד. אבל כשהבנים קיבלו מתנות לחגים, מישה שאג בטינה. לאח הגדול תמיד היו פשוט מתנות מהממות, אבל מישה קנה כמה תכשיטים. האופניים של מישה כבר היו שבורים מאחיו. אבא, כמובן, תיקן אותו, אבל עדיין אי אפשר היה לרכוב עליו בבטחה. לאח הגדול היה סקייטבורד, מגלשיים, רולרבליידס, גלגיליות, קידומת, טלפון אופנתי. ולמישה אין כמעט כלום...
כשהילד היה בן 14, הוא החל להרוויח כסף נוסף. כי רציתי הרבה, אבל ההורים שלי העלימו עין מזה. מישה קיבל עבודה במחסן ירקות, שלא כדין, כמובן. שם החל לעבוד יחד עם הדוד וובה, שכבר היה מעל גיל 50.
האיש ריחם על הילד, ניסה לעשות את רוב העבודה, ותמיד חילק את הכסף שווה בשווה. יום אחד השותפים דיברו. הדוד וובה הבחין שהילד כועס על משהו, והחליט לשאול מה העניין:
- מה קרה? הרווחנו כסף טוב היום, אבל אתה עדיין עצוב.
מישה נאנח וענה:
- אתה מבין, אני לא רוצה ללכת הביתה בכלל, אני מיותר שם.
דוד וובה קימט את מצחו ואמר:
- אתה יודע, קטן, אתה צריך ללמוד, להתפתח, ולא לסחוב כאן ארגזים. וזכור, אין אנשים נוספים, אם הגעת לעולם הזה, אז זה היה הכרחי. ואתה יאללה, תציב לעצמך מטרה והלכת אליה. עדיין יש לך זמן לתקוע קופסאות. כאן פוטרתי בעבודה, אין לי לאן ללכת, וכל החיים לפניך!
מילים אלה עודדו את מישה עד כדי כך שהוא שקל מחדש את חייו באופן קיצוני. הפסקתי את הלימודים, וגם נרשמתי לאיגרוף. נכון, הוא התחיל לעבוד פחות לעתים קרובות, אבל הוא עדיין ניסה לא לעזוב את הדוד וובה.
בתוך שישה חודשים בלבד, מישה השתנה הרבה. הוא כבר לא פחד מאחיו. ופעם אחת, כשהוא נקלע לריב, הוא פשוט דחה אותו. אמא, כמובן, קיללה בחוזקה ואמרה שמישה היכה את אחיו, אבל היא לא נקטה באמצעים. ובכלל ההורים התחילו להיזהר ממישה, כאילו פחדו ממנו.
עכשיו מישה גדל, קיבל חינוך טוב, לאחר שהשיג הכל בעצמו. הוא עובד במשרד עורכי דין כמומחה בסכסוכי משפחה של קטינים. הוא צעיר ולכן קל לו יותר למצוא שפה משותפת עם לקוחות.
ומישה עדיין מיודד עם הדוד וובה, הם מתראים לעתים קרובות, הם אפילו חוגגים חגים ביחד. אם אז האיש לא היה אומר מילים חיוניות לילד, לא ידוע כיצד היה מתברר גורלו.
מה אתה רוצה להוסיף. אי אפשר לחלק ילדים לאהובים ולא לאהובים. אתה הכל בשבילם, כל העולם, הכי יקר וקרוב בעולם. אל תתייחס אליהם כל כך מרושע, אל תגרום להם להרגיש מיותרים במשפחה!
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/lishnih-ljudej-ne-byvaet.html
