פעם התקשרתי לחבר. היא צריכה ללדת בינואר, הבטן שלה בריאה, בקושי נושמת. אז התקשרתי אליה ושאלתי מה מצבה הבריאותי, והתברר שהיא מתרוצצת בסופר, קונה מצרכים.
אני צריך ללכת לבית החולים מחר. כן, יש לי ניתוח קיסרי מתוכנן. הבריאות שלי בסדר, אני נע לאט, אבל לא, זה לא קשה. אבל אני אחזור הביתה עם הבת שלי בקרוב מאוד. כמה כולנו מחכים לה!
נטשה בהריון עמוק הסתובבה בחנות, ובמקביל דיברה איתי בטלפון. והיא באה לשם לעשות רכישה טובה. היא אספה לאט מזון, והכניסה אותם בזהירות לעגלה. מסביב אנשים גם קנו משהו, עקפו אותה עם בטן ענקית, מסתכלים עליה כאילו היא מטורפת. הגיע הזמן שלה ללדת, והיא יוצאת לקניות, אישה מטורפת.
- אני בחנות עכשיו. הלכתי לסופרמרקט הגדול ביותר, כאן קל יותר להסתובב, ויש הרבה יותר סחורה, בחירה טובה. העגיל נשאר לבד למשך שבוע. מי יאכיל אותו בזמן שאהיה בבית החולים? עכשיו אני אקנה אוכל, ואלך הביתה לכיריים. כמה טוב יהיה לו אחר כך, יש מיקרוגל, הוא חימם את האוכל שלו ואכל אותו!
אני במכונית, אל תדאג. אקח הכל ישר על עגלה לתא המטען, אשב ואלך בשקט. אל דאגה, הריון זו לא מחלה! ואני מרגישה די נורמלית!
נטשה נאנחה בכבדות ודיברה לעבר הקופה. בדרך היא עדיין דיברה איתי בטלפון ובדרך אספה מהמדפים את הסחורה ששכחה לקחת קודם.
"אני חושב שכדאי לבשל את הבורשט. אני בהחלט אדבק בכופתאות וכיסונים. קניתי ירקות לסלט, לקחתי גבינה, נקניקיות מבושלות ועישנתי. ובכן, כדי שבעלי לא יהיה רעב. אמנם, אני זוכר את הפעם האחרונה שהוא לא אכל בורשט, בא ושפך אותו. אה, הוא אפילו עצלן מכדי לחמם אוכל, אז אני פשוט מודאג לגביו איך הוא יתמודד. אולי אני אבשל לו איזו אוזן, אני אפילו לא יודע? ובכן, זה לא כמו לקבל אינסטנט אטריות בשבילו, האם הוא יקבל בטן?
- אמרתי לו אפילו לא לעשות כלום בבית, ולא לשטוף כלים. אני אבוא לשטוף אותו. היא שאלה את אמא שלה, היא תרוץ אליו כמה פעמים, תראה איך הוא יכול, איך היא יכולה לעזור. והחמות לא מועילה לבקש שום דבר, בילדות לא היה אכפת לה ממנו. אה, אפשר גם לאפות פשטידות, אפילו לא צריך לחמם, עם תפוחי אדמה, עם נקניקיות, עם כרוב שהוא מאוד אוהב!
נטשה ניגשה לקופה, נושמת בכבדות, היא מעסה את הגב התחתון, הרי היה לה דד-ליין, לא היה קל להסתובב בחנויות.
"אל תדאג, אני בסדר, אני יכול להתמודד עם זה." אני אחזור הביתה עכשיו, ואשכב, נח קצת. אני מבין שסריוזה יתמודד בלעדיי, אבל אני עדיין רוצה לטפל בו, אני אוהב את זה, ואני לא רוצה לדאוג אם הוא אכל או לא.
אני וחברה שלי נפרדנו, ואז התקשרתי אליה שוב לוודא שהיא מגיעה לבית, וזהו, היא כבר בבית החולים. אני פשוט לא יכול להבין נשים כאלה. איך אתה יכול לטפל במישהו לרעת עצמך ובריאותך? היה לה ממש קשה, בקרוב מאוד היא תלד את בתה, ונראה שגם כל הטיפול בתינוק ייפול רק על הכתפיים שלה. וסריוז'ה תמשיך לשכב על הספה, לשאול מעת לעת אם היא בישלה לו בורש, ואם היא טיגנה פשטידות עם כרוב! איפה היה בעלה באותו רגע כשהיא קנתה לו אוכל? מעניין אם הוא לא מתבייש בכלל?
אחרי הכל, אישה במצב כזה צריכה לחשוב על הרווחה שלה, על הילד שלה, ולא על האכילה של בעלה. האם הוא ילד בן שלוש? לא יודע איפה החנויות, לא יודע להשתמש בכסף, לא מבין איך מפעילים את הכיריים, המיקרוגל ואין לו מושג איך שוטפים צלחת? או שאני עדיין טועה? אולי הריון הוא באמת לא מחלה?
האם אתה חושב שההתנהגות של חבר שלי נכונה?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/poleznoe/muzh-podrugi-ostalsya-na-nedelju-odin.html
