הייתה הצעה לתסמונת גילברט לא לאכול יותר מדי, לאכול מעט ולהגביל מזון שומני. אני לא יכול להסכים עם שום נקודה.
להסביר
תסמונת גילברט היא תכונה מולדת של אנזימים בכבד כאשר האנזימים אינם מצליחים להפריש בילירובין.
בילירובין מיוצר על ידי פירוק תקין ושגרתי של הדם. זה לא חומר מאוד לא מזיק. אנחנו יכולים לומר שזה רעלן. אם הכבד לא מפריש אותו עם מרה, אז זה ירעיל את הגוף. זה לא מפחיד כמו שזה נראה. במקרה הגרוע, זה פשוט מסתיים בצהבת, כלומר, מכתים את העור בצהוב. אם הבילירובין יורד לחלוטין, ייתכן שיש עייפות, בחילות או כאבי בטן.
תסמונת גילברט יכולה להימצא ב-5% מהאנשים. זה לא באמת משפיע על שום דבר. הם חיים בשלום.
אבל האנשים שלנו לא יכולים לחיות בשלווה עם תכונת כבד מולדת. משום מה הם מתחילים לעזור לכבד הזה. משום מה, נראה לרבים שבשביל זה יש צורך לא לאכול, ובעיקר לא לאכול שומן. וכאן האנשים שלנו טועים מאוד.
העובדה היא שאצל אנשים עם תסמונת גילברט, הבילירובין בדם קופץ 2-3 פעמים רק במהלך צום. אם אתה מגביל את תכולת הקלוריות היומית ל-400 קילוקלוריות, אז אנשים כאלה מצהיבים.
הדבר המצחיק הוא שגם אם שומרים על תכולת קלוריות נורמלית, אבל במקביל מגבילים בחדות מזון שומני, אז אנשים מצהיבים שוב.
מסתבר שאי אפשר לגווע ברעב וגם לא לסרב לאוכל שומני. עצוב, לא? ממש רציתי לסרב!
הם אומרים שיש כמה הסברים לעובדה הנוראה הזו. תאי שומן עלולים לרדת במשקל ולהתכווץ מרעב, בילירובין מסיס בשומן נשפך מהם ישירות לדם.
צום עלול לדלדל מלאי של כימיקלים מיוחדים שבדרך כלל מפרישים בילירובין במרה.
אולי המעיים מוזרים מרעב ומוצצים בחזרה בתאווה בילירובין המופרש במרה. כלומר, במקום להיות מופרש עם קקי, בילירובין נספג בחזרה לזרם הדם.
דיבור בקצרה
עם תסמונת גילברט, כדאי לאכול הרבה דברים שונים, כולל ירקות ופירות, כך שהכבד לא ימנע מעצמו דבר ותמיד יישאר במצב רוח טוב. הגבלת משהו עלולה להזיק.
קרא את המאמרים האחרים שלי על בילירובין:
