שמורל היה רופא גרמני. לפני כ-100 שנה הוא חקר פריצות דיסק בין חולייתיות, שלא היו דומות לבקעים שאנו רגילים אליהם.
ובכן, כלומר, אנחנו רגילים לכך שבקעים בין-חולייתיים בולטים בין החוליות וסוחטים את העצבים ליד החוליות הללו.
לא כך לגבי הבקע של שמורל. הוא אינו מטפס בין החוליות, אלא חודר לחוליה עצמה.
תארו לעצמכם שפריצת דיסק רגילה נראית כמו גרעין אבטיח, אותו אנו סוחטים בשתי אצבעות, והגרעין עף משם. האצבעות הן החוליות, והזרע הוא חלק מהגרעין הג'לטיני של הדיסק הבין-חולייתי.
הבקע של שמורל הוא כאשר הזרע נלחץ על ידי האצבעות, אך אינו עף משם, אלא נדבק לאצבע. זו דוגמה גרועה. נראה שהבקע של שמורל כואב יותר מבקע רגיל. אבל למעשה, ההפך הוא הנכון.
אומרים שבקע של שמורל ניתן למצוא בכ-70% מכלל האנשים.
הבקעים של שמורל שכיחים יותר בחוליות החזה האחרונות. כלומר, קצת יותר גבוה ממה שאנו מצפים בדרך כלל לבקע.
אף אחד לא יודע בדיוק למה מופיעים הבקעים של שמורל. מאמינים שחלק מהסחוס בדיסק הבין חולייתי, במקום להסתפק בתזונה דלה מהלחות שמסביב, מתחיל להידבק לכלי הדם שבתוך החוליה. החוליה מנבטת בחובה כלי דם בתוך הדיסק הסחוס ובכך עושה שער שדרכו פורץ לתוך עצמו דיסק כפוי טובה. זה דומה לדיברטיקולה במעי. הם גם זוחלים החוצה דרך נקודות התורפה של דופן המעי סביב כלי הדם.
כמה מדענים מאמינים שהחוליות אשמות. כאילו הם חולים, מתפרקים ודיסקים בין-חולייתיים תמימים נופלים לתוך החוליה כמו חור תולעת.
הם גם אומרים שהבקעים האלה נוצרים מוקדם מאוד, אולי אפילו ברחם. כי לרוב הם נדבקים לחלק התחתון של החוליות. ידוע שאצל תינוקות החלק התחתון של החוליות הוא שחלש מבחינה זו.
אבל לא הנקודה. העיקר שבדרך כלל הבקע של שמורל לא כואב. אם כמובן תתאמץ מאוד, אז החוליה תתפרק ממנה. אבל זה כבר המקרה הכי קיצוני.
חיפשת בקע?
