מהפרקים הראשונים של הסדרה אמא שלי, הצופה מראה את אהבתה החריגה של שולה לסנגיז. אישה מוכנה לסבול מכות, לעבוד בלילה, לתת את כל הכסף לחברתה לחדר, וגם לסבול את הבריונות שלו, על בתה שלה. והכל כדי שהוא היה שם.
שולה כיסה את צנגיז לא אחת וגרר אותו מהכלא. היא אהבה אותו כמו מטורף, בתקווה שמתישהו היא תמצא אושר נשי פשוט. אבל אבוי, אפילו לידת בן לא שינתה את צ'נגיז. פרט לעצמו האהוב, הוא לא ראה ולא אהב אף אחד.
בסוף הסדרה, שולה החלה לזכור את בעלה הראשון לעתים קרובות יותר ויותר. איתו היא הייתה מאושרת.
שולה שמח לעזוב את סנגיז, אך הוא לא התכוון להרפות ממנה. מי אם כן יביא כסף לבית.
בגלל Cengiz, שולה איבדה את עבודתה כזמרת. ובגללו היא נאלצה לבדר לקוחות. אבל הקש האחרון היה ההבנה שסנגיז לא זקוק לה. הוא רק רוצה כסף.
זיינפ ואחיותיו הצליחו לשמר את מורשתו של מלק. ומבלי לקבל את הכסף, סנגיז השתולל. מרך ורך, הוא הפך שוב לעריץ. מלק שנמאס לו מהעלבונות המתמידים של צנגיז, מחליט לספר לו את כל מה שהצטבר בנשמתו הקטנה במשך שנים. אבל סנגיז לא אהב את האמת, והוא החליט להעניש את הילד בחומרה. והוא העניש אותה כך שהילדה איבדה את הכרתה.
שולה, שמצאה את בתה במצב כזה, ביקשה מבעלה עזרה, אך הוא עזב בשלווה והשאיר אותה לבד עם בעיותיה.
כבר בבית החולים ראתה שולה את בתה מסתכלת באהבה על זיינפ. שול הבינה שהיא כבר לא מסוגלת להילחם והחליטה לתת לבתה זיינפ. למען השלווה והאושר שלה.
כשהגיע הביתה למסמכים נתקל שולה בסנגיז. אבל האיש לא היה מוכן להרפות משולה. ואכן בלעדיה הוא יפסיד לא רק כסף, אלא גם את הבית היפה בו הוא גר כיום.
צ'נגיז החליט להפיל את כל השטויות מהראש של שולה, אבל באותו רגע גווינול נכנס לביתם עם אקדח ביד. האישה הייתה מוכנה לחזור לכלא, רק כדי להציל את ילדה ונכדתה משלה של העריץ הזה.
סנגיז הפיל את האקדח בקלות מידיו של גווינול והנשק נפל לרגליה של שולה. האישה, שלקחה את הנשק, כיוונה אותו תחילה לגווינול, ואז לסנגיז.
סנגיז לא האמין עד לרגע האחרון ששולה יכולה לפטר. אבל היא עשתה את זה.
שולה כבר לא יכול היה לחיות עם סנגיז, והוא לא נתן לה לעזוב.
לאורך כל הפרק הייתה לי תחושה כפולה כלפי שולה. מצד אחד, היא אנוכית, חושבת רק על האושר שלה, שוכחת את האושר והרגשות של בתה שלה. מצד שני, היא אישה שרצתה לאהוב ולהיות נאהבת.
מה שלא יהיה, אך בסוף הסדרה, שולה, במחיר חייה של קנגיז וחירותה, סיפקה לילדיה עתיד מאושר ורגוע.
עצוב שבחיים, לסיפורים כאלה אין תמיד סוף כזה.
