ככל הנראה ילדים גדולים יותר, שכבר מחכים עם הוריהם להופעת אחיות או אחים צעירים יותר, חושבים שמדובר בשמחה, אושר כל כך. אך לא תמיד ציפיות מוצדקות. ורבים זוכים לטראומה פסיכולוגית גדולה, שנותרה לאחר מכן חשוכת מרפא.
כך זה היה עם אליה. עכשיו היא כבר אישה מבוגרת ומוחזקת. יש לה משפחה משלה והיא לא גרה עם הוריה. כעת אליה הולכת לפסיכותרפיסטית, ובולעת דמעות חושפת את נפשה.
כשאחותה הצעירה מאשה נולדה, אל הייתה בת 8. הבדל די גדול, אבל נראה שההורים תכננו את זה ככה. הם באמת רצו ילד שני, אבל לא הייתה עזרה מבחוץ, בדמות סבתות, סבים, דודות ומטפלות אחרות. ועכשיו אליה התבגר, והגיע הזמן שבו תוכל להגשים את חלומך. אליה כונתה מיד הבכורה וממש השליכה את התינוק עליה.
לילדה בכיתה ב 'יש אחריות חדשה. להלביש את מאשה, לשחק איתה, לבשל ארוחת ערב, ואז לקחת את אחותה לגן, לטייל איתה ואפילו להכניס אותה למיטה. אבל היו גם שיעורים. אז אליה הייתה כמו בשוליים, כי הכל סובב סביב משנקה, אז היא עשתה כמיטב יכולתה להראות את עצמה כילדה טובה. הייתי צריך לדחוס את השיעורים ולקבל א 'כדי לא להרגיז את אמא ואבא.
ההורים הבינו שיש להם עוזר טוב והחליטו להביא לעולם גם אח לעלי. כל יום שלה נקבע לפי דקה. הורים עבדו, ואליה עצמה לקחה את הילדים לגן, טיילה איתם בעצמה, בישלה ארוחות בעצמה. היה קשה, זמן פנוי הופיע רק בסביבות השבע בערב, כשאמי חזרה מהעבודה.
איש לא התיידד עם אליה. ובכן, האם זה באמת מעניין כשחבר נאלץ לשאת איתו שני זנבות נוספים לכל מקום. התברר כי הילדה המתבגרת בדרך כלל לבדה, היו לה אחריות רבות, אך הוריה מעולם לא אמרו לה מילות תודה. אליה ניסתה להזכיר לעצמה, לא שהיא יכולה לעזור במשהו, אלא שהיא גם ילדה, גם בתם. היא החלה לכתוב הערות בהן היא פורשת את כל נפשה. אליה כתבה שהוריה אינם זקוקים לה, ושהם יבחינו בה רק כשתברח מהבית.
אבל ההורים לא הבינו נכון את הבטחות הנפש. כל הפתקים טסו לפח האשפה, ואליה קיבל חלק מהשלילי בצורת מילים כמו טיפשות, טיפשות, אסירות תודה וכו '.
עכשיו אליה סיפרה זאת לפסיכותרפיסטית, כי כל מה שהיה בילדות נשאר אצלה לנצח, וזכה לה בפצע נפשי. ואז המומחה שאל את השאלה: "מהו זיכרון הילדות הקשה ביותר שלך?" וכמובן, אליה זכר הכל. האירוע כאילו נצרב בעורה, והוא דימם.
כשאמי הייתה אח בהריון, היא נאלצה לעתים קרובות לשלוח את בתה לחנות. וביום זה היה כך, רק מאשה ביקשה את אליה. המשימה הושלמה, המצרכים היו בחבילה, והבנות חזרו. בדרך הביתה התינוק התחיל לבקש נדנדה, היא פשוט לא רצתה ללכת לשום מקום, היא הייתה היסטרית, צורחת על כל החצר. ואז אליה החליטה להגשים את משאלתה של אחותה. היא העלתה אותה על נדנדה, עמדה עם הרגליים מאחורי עצמה וטלטלה בעדינות את אחותה. אליה אמר ללא הרף למאשה לא לשחרר את הנדנדה, אבל אצבעות הילדים השובבות נעולות. מאשה נפלה, נדנדה פגעה בראשה. ואז אליה חוותה אימה איומה כשראתה את אחותה הקטנה בבריכת דם.
התברר שאחותי חיה, אם כי באותו רגע אליה חשבה שהיא מתה. דם זרם מהאף והפה. אליה הזעיק עזרה, אך איש לא פנה אליהם. ואז לקחה את אחותה על זרועותיה ונשאה אותה הביתה. בזמן שהאם צרחה אז, פשוט לא בקולה שלה. אמבולנס לקח אותה יחד עם אחותה, ואליה נשארה בבית, היא ישבה בפינה ובכתה. אבל, למרבה המזל, הכל הסתיים כשורה, כמה תפרים והמשפחה חזרה הביתה. אבל האם לא דיברה עם אליה במשך כמה ימים, וניסתה להתעלם מאיך שהתגעגעה אליה.
ואז אליה הבינה שהיא צריכה לשלוט בה בכל צעד, כדי לא להכעיס את אמה, וששום דבר אחר לא יקרה. היא כל כך לא רצתה להרגיש כמו מנודה בבית, אבל לא הייתה לה אפשרות אחרת.
אליה נשאה את הכאב, הפחד, הטינה הזו לאורך השנים. לאורך חייה היא תמיד מנסה לשלוט בעצמה, באנשים ובמצבים, שואפת לשלמות עצמית. אבל היא לא מצליחה.
ועכשיו היא יושבת בקבלה של פסיכותרפיסטית, ובוכה בקול. האם הוא יעזור לה, מה אתה חושב?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/starshim-rebenkom-v-seme-byt-slozhno.html
