אימונולוגים ידועים דיברו על זה בקיץ האחרון, אבל רק עכשיו זה הגיע לכולנו. בתחילה אנשים מדדו את אחוז הכוסות הקפואות, ואז החלו לחשב את כותרות הנוגדנים. כמו בראשון, שם ובמקרה השני אין שום היגיון.
התברר שההיסטריה ששטפה את שלנו בסתיו התפשטה בחו"ל בקיץ. אנשים פחדו מאוד שכותרות נוגדנים ייפלו במהירות, והם יתחילו לחלות בסיבוב השני.
אז עדיין לא היו חיסונים, וכולם קיוו רק לנוגדנים.
לכן, בדרך כלל, נוצרים נוגדנים בתגובה לזיהום, אך הם לא צריכים לצוף כל הזמן בדם. אם המערכת החיסונית התמודדה עם הזיהום, אזי רמת הנוגדנים תפחת.
אך אין זה אומר שהגוף הופך לחסר הגנה. הכל קשור לתאי זיכרון.
כלומר, חלק מהלימפוציטים יודעים בדיוק מה עליהם לעשות עם הנגיף. הם יודעים וזוכרים בדיוק אילו נוגדנים יש צורך וכיצד נוח יותר לחנוק את הנגיף הזה.
אם הזיהום יתלקח בפעם השנייה, אזי לימפוציטים מסוג B יפרסו מיידית ייצור תעשייתי של נוגדנים, ולימפוציטים מסוג T יזכרו כיצד לחפש נכון את הנגיף.
וכאן עולה שוב הרעיון של חיסונים אנטי-רעילים.
כאשר מערכת החיסון שלנו מגיבה למחלה, קשה לו לעשות זאת. כל נגיף מסודר על ידי הטבע בצורה כזו שהוא מדכא ייצור חסינות טובה.
כבר דנו בהרפס, שמסתיר מחסינות. אבל עם קוביד, למשל, הנגיף, בעזרת מניפולציות ערמומיות, מעכב את החסינות המולדת שלנו.
עכשיו דמיין שאנחנו לא מאפשרים לנגיף לפגוע ולהשתמש בכל הטריקים והטריקים שלו. כך עובד החיסון. הוא לא מפתח חסינות לנגיף הערמומי עצמו, אלא לחלקים המלוחים ביותר של הנגיף הזה.
איש אינו מפריע לחיסון והוא עושה בדיוק את מה שנועד. לכן, חסינות כזו תהיה חזקה יותר מאשר לאחר מחלה.
מדענים מזהים באופן ספציפי את הנקודות החלשות ביותר בנגיף ואז מאכילים אותם לחיסונים. החסינות מפני החיסון זוכרת גם את הבנייה הנכונה של נוגדנים, ולעיתים תיתן אותם בכמויות גדולות.
בקיצור, הפסיקו למדוד את רמות הנוגדנים. זה לא הגיוני.
לאחר החיסון רמת הנוגדנים בדם תרד גם היא, אך אין זה אומר שהייתם לשווא עם חור בכתף. החיסון מלמד גם את הלימפוציטים שלנו לזכור את הנגיף, והוא עושה זאת טוב יותר מהמחלה.
