כשהייתי קטנה, כמו כל הילדים הרגילים, שנאתי בצל. ובכן, כמה מעט - עד 30 שנה. אחרי 30 הבנתי פתאום שהיחס לבצל הוא סימן לבגרות אמיתית. זה כמו כשאתה עובר מההורים שלך ומבין שאתה צריך לשלם עבור הדירה, והכסף לא נלקח ממיטת הלילה. היום שבו אתה לוקח באופן מודע בצל להכניס אותו לכלים מוכנים משלך יכול להיחשב כנקודה מספירת חיי הבוגרים האמיתיים. בגרות אנושית אמיתית.
נראה שבצל בילדות הוא אלמנט מיותר לחלוטין בחיים הגסטרונומיים. בחרתי בצל מכל מקום לחלוטין, קיפלתי אותם בזהירות בערימה קטנה על צלחת מתחת למבטים המסתייגים של מבוגרים, ששרפו אותי על כיבוד עבודתה של המארחת. ההורים האמינו שזה הילד שלי: ברור שילדים אוהבים שוקולדים ומסטיק יותר מאשר טבעות דמעה מפוספסות מרירות. אבל הילדות שלי התארכה.
להילחם עם שווארמה
פעם לקחתי שווארמה באיזה מסעדה בתחנת הרכבת, כשהייתי רעבה נורא. נגסתי בשקיקה ביצירה הראשונה והבנתי שבצל טרי תופס כ- 30% מסך נפח המילוי. אבל לא היה לאן לסגת ...
למרות שזו לא הייתה מסעדה עם כוכב מישלן, לירוק הכל לפני קהל נדהם נראה לי ציור של חוסר האונים שלי, שלא לדבר על חוסר מגונה רגיל. החלטתי להציל פנים ולקבל את האתגר הזה בכבוד. יתר על כן, מאוד רציתי לאכול.
התכווצתי, נמתחתי, נשכתי במהירות, לעסתי במהירות, דמעות זלגו על לחיי ואז שטפתי אותה בכוס קפה, נשמתי, התחלחלתי ותפסתי את נשימתי ויצאתי בראש מורם. כמו אחרי מאבק עם האויב בו ניצחתי.
רמזים עדינים וקומצים עסיסיים
חבר שלי תמיד מטריד את המלצריות בבית קפה:
“תגיד לי, האם בהחלט אין קשת? האם אתה בטוח לגבי זה? אתה יכול להבטיח לי את זה? אתה מבין, אני צריך להיות בטוח במאה אחוז שלא יהיה שמץ של בצל במנה הזו, אחרת אני אחליף אותה. "
ותמיד הייתי לגמרי בצד שלה.
חבר אחר שלי אוהב לתכנן בצל בכל מקום אפשרי. פעם התכוננו לקראת השנה החדשה והתעסקנו במטבח. הכנתי את אוליבייה, היא - סלט עם מקלות סרטנים. ופתאום ראיתי שהיא חותכת בצל... בסלט מתוק עם מקלות סרטנים. זה שבו מקלות סרטנים מתמזגים לוואלס גסטרונומי עם תירס מתוק. בצל מריר ומגעיל, האשם של דמעות ילדותי, נשפך לצלחת.
- למה, למה יש קשת אז??? - לחשתי בחוסר אונים, בתקווה שיהיה לי זמן להניא אותה.
"ואנחנו תמיד עושים את הסלט הזה ככה," אמרה בשלווה, וגרפה חופן על רגשותיהן על גבי התירס המתוק.
כמובן שלא נגעתי בסלט.
הארת בצל
אחרי 30 התחלתי פתאום לבשל מרק כרוב, מרקים, בישול ורוטב. באופן טבעי, אין קשת. פעם אחת, לאחר שבישלתי את הבורשט הראשון שלי, הבנתי שמשהו חסר בו. למרבה הצער, כשאני הודה, הבצל היה חסר, ממנו פתחתי את המפתח עד האחרון. את הבורשט הבא הכנתי עם בצל, וכאילו הארה כיסתה אותי - ממש כמו היוגים ההודים שרעבים ושוכבים על מחצלת עם ציפורניים. "זה חסר טעם בלי בצל.. זה לא טעים... חסר טעם "- צלצל בראשי הד בוגדני.
אבל עד היום, בצמרמורת, אני צופה ב"פרוסט ", שם מרפושקה מתחת לעץ לועס בצל כמו תפוח. ובאותה צורה, אני עוצם עיניים באופן פנימי כשאני רואה מתי מישהו לוקח טבעות גולמיות חיות, חותך, למשל, על גבי הרינג, וכותש בהנאה. אני לא חושב שגדלתי מספיק כדי לגדול למרק בצל צרפתי וטבעות בצל מטוגנות בשמן עמוק.
© יאנה סטויאנובה
