סולימאן ואיברהים היו קשורים לא רק לענייני המדינה. הסולטן התייחס לעבדו כחבר, אח והפקיד אותו לא רק בענייני השלטון, אלא גם בענייני לב. להיזכר לפחות כשסלימאן החליט על נישות עם אלכסנדרה אנסטסיה ליסובסקה, אפילו הגברת עצמה לא ידעה על כך, ואיברהים היה מודע לכל העניינים.
אמון כזה של הריבון החמיא לאיברהים, ולאחר שקיבל תפקיד חדש של ויזיר הגדול וחתם את הצו שלאף אחד אין את הזכות להוציא אותו להורג, אפילו את הסולטן עצמו, איברהים התגאה בכך שהוא מעמיד את עצמו באותה רמה עם סולטן.
איברהים דיבר יותר ויותר על גדולתו במשא ומתן עם שגריר צרפת, ולא פעם כינה את עצמו המפקד הראשי של הסולטאן.
לאברהים היו הרבה מבוקשים שהודיעו לריבון על הצהרותיו של פרגלה, רק סולימאן סלח לחברו בכל פעם, והמליץ לו להילחם בהבל ובגאווה שלו.
איברהים אהב וכיבד את הריבון, אך הוא אהב יותר כוח וכסף.
איברהים ערער לבסוף את אמונו של הסולטאן, באומרו שהוא הולך לענייני מדינה, והוא עצמו נסע למניסה לשוחח עם מוסטפה. כמובן, זה לא היה בלי אלכסנדרה אנסטסיה ליסובסקה. היא זו שאמרה לסלימאן היכן באמת הווזיר הגדול והציעה שהם מכינים מזימה נגד הריבון.
סולימאן התייסר בספקות זמן רב, אך כאשר נתקל בפרוטוקול המשא ומתן על פי הצעתה של אלכסנדרה אנסטסיה ליסובסקה. עם שגרירי צרפת, שבילה איברהים, לסולימאן לא היו ספקות - חברו הפך להיות שלו אוֹיֵב.
בפגישה עם השגרירים כינה אברהים את השליט אריה, ובעצמו מתמר, וציין כי ללא אישורו, הריבון לא הוציא צו אחד. וזה הוא - האילן, עם המחווה שלו מעלה את האריה - הריבון.
לאחר קריאת הפרוטוקול הבין סולימאן את פניו האמיתיות של חברו לשעבר, והחליט להוציאו להורג. אבל הסולטן לא ידע לעשות זאת נכון, אז ניגש לקאדי אפנדי לקבלת עצה.
