בדרך לאושרם נאלצו קאהרמן ואליף להתגבר על מכשולים רבים ולהפוך למשתתפים בתככים מלוכלכים.
תלונות, דמעות ואי הבנה נותרים מאחור, והאוהבים מצפים ליום חתונתם. אבל היום המאושר ביותר עבורם הפך לסיוט. ביום זה נפטר כרים.
בית יורוק חאנים צלל אל תוך החושך. מרים מרד וסבל. היא לא הצליחה להשלים עם אובדן בנה האהוב, והאשימה את אליף בכל דבר.
למרות האבל, זיא ביי החליט לתמוך בבנו הצעיר באומרו שגם אם נניח שמקסוד ירה בכרים, אז מה יש לאליף לעשות בזה. היא לא הייתה זו שהכניסה את המקלע לידיו. אליף היא ילדה עם נשמה טהורה ופנים מלאכיות.
זיא ביי אמרה לכהרמן כי אסור לעכב את החתונה ומחר עליהם לחתום בשקט ואז לתת לו להביא את כלתו לביתם.
קאהרמן הטיל ספק בנכונות ההחלטה של אביו, אך זיא ביי השיב כי עדיף לכולם. כל אחד צריך לקבל ולהתרגל לכך שאליף יחיה כאן. ועם בואו של הילד, האושר והצחוק יחזרו לביתם.
קהרמן הקשיב לעצת אביו. הוא עשה ניקה עם אליף והביא את אשתו לבית אביו.
זיאה ביי, היחידה ממשפחת חורנס יורוק, שקיבלה את אליף בחום בביתו, ואמרה כי מעתה הוא לא זיה ביי בשבילה, אלא אביה של זיא.
מרים, כמובן, מחתה ופירקה את אליף הרבה עצבים, אבל הזמן יעבור, והיא תבין שאליף לא מעורב במותו של כרים. ואחיין זעיר למרים יהפוך לקרן אור.
