במשך שנים רבות חי מרים במחשבה שבעלה האהוב מת. את הרגשות החזקים שהיו לה כלפי קדיר לא ניתן היה לכבות גם לאחר עשרים שנה. מדי שנה, ביום מותו, היא צללה בזיכרונות.
והיא שאלה את אותה שאלה: למה אני?
אם הוא היה שם, אם הוא היה חי... הכל היה יוצא אחרת. למרים לא היה מושג שלא אללה התנהג כל כך באכזריות אליה, אלא אביה ואחיה שלה.
עשרים שנה לאחר מכן, קדיר מופיע באיסטנבול ומוצא את כרים. רק הבן רגיל להחשיב את אביו כמת, ולא רוצה להבין ולסלוח לו. כרים אוסר גם על קדיר להיפגש עם אמו, מחשש שהיא פשוט לא תשרוד מכה כזו.
כדיר, שלא רוצה לקלקל את מערכת היחסים המתוחה שכבר עם בנו, אינו נוגד את רצונו, אך עדיין מנסה לשכנע אותו.
ובאחת הפגישות הללו הכל נפתר מעצמו.
כדיר הגיע שוב לשוחח עם בנו, שהתגורר באותה תקופה במלון. מרים, מודאגת ממצבו של בנה, מחליטה לבקר אותו ומגיעה בדיוק ברגע בו היה קדיר בחדרו.
מרים ראתה את בעלה האהוב חי ובריא, כמעט התעלפה. כרם, מפוחד מאמו, מגרש את קדיר.
אבל מריים רוצה לדעת את האמת, מדוע קדיר נטש אותה לפני 20 שנה עם ילד קטן בזרועותיו, ועכשיו הוא מיהר לחייהם שוב.
מרים בסתר מבנו, כותב את מספר הטלפון של קדיר וקובע איתו פגישה. במקום בו היא מגלה כי אחיה ואביה האהוב אשמים בגורלה הקשה.
אך האם למרים יהיה מספיק כוח לסלוח לבעלה, כי נותר לו מעט מאוד לחיות.
