רבות מהבעיות שלנו בבגרות שורשיהן בילדותן. ואם בילדותם מבוגרים לא שמים לב לתחושות ולצרכים של ילדם, הוא רוכש עמדות מסוימות המקלקלות את חייו בעתיד.
עמדות אלו מתחילות להכות שורש בראש האדם. כבר בגיל ההתבגרות ילדים חשים חוסר ביטחון ומתקשים להכיר את עצמם. ככל שהם מתבגרים, הם לא יכולים לבנות מערכת יחסים הולמת, יש להם הערכה עצמית נמוכה ואינם מסוגלים לבחור נכון.
להלן עמדות שהזנחה רגשית בילדות "מעניקה" לאדם
אתה לא יכול להיות עצוב ושמח מדי
בילדותו, אדם חווה תחושות בהירות הרבה יותר. ורק דמיין, הילד מתלהב, או מאוכזב, וברגעים כאלה הוא זקוקים לתמיכה ועזרה של מבוגר, מישהו שיכול ללמד אותו כיצד לנהל את רגשותיו והבנתו עַצמְךָ. במקום זאת, ההורים "הרגיזו" את התינוק, והוא מקבל את ההוראה שכל רגשותיו מוגזמים. הילד לומד לדכא את רגשותיו ורגשותיו.
הרגשות שלו הם חולשתו
כילד, ילד יכול להתעצבן כשמשהו משתבש. הוא יכול לכעוס, לכאוב. וברגעים כאלה הוא זקוק לביטחון מצד מבוגרים, שיעזרו לו ללמוד להירגע בעצמו. אבל במקום זאת, הילד הבין שרגשות הם חולשה, עכשיו מבוגר נוזף בעצמו על כך שיש לו רגשות אלה באופן כללי.
העדפותיו ורצונותיו אינם אומרים דבר.
לילדים יש את הצרכים שלהם. משהו שהם אוהבים, משהו שהם לא אוהבים. ומבוגרים צריכים לשים לב לכך, כדי שהם יתעניינו במה שילדם רוצה. אם לילד זה לא היה מההורים, אז הוא הבין אחר כך שכל צרכיו אינם חשובים כלל, והרצונות אינם אומרים דבר.
לדבר על הבעיות שלו זה נטל לאחרים
לילד יש לא מעט בעיות שההורים בדרך כלל רואים בהן קלות. על איזה ציון אחר במתמטיקה, כאשר לאמא יש הר שלם של מטלות בית, על איזה אופניים חדשות נוכל לדבר כשאבא צריך לקנות חלקי חילוף לרכב? אבל שוויון בילדות הוא בעיה גדולה, ושבר גדול הוא, מה שאומר שלא תוכלו ליהנות עם חברים. והילד לומד לשתוק על הבעיות שלו, כי הן מהוות נטל על אחרים. וכשהתבגר, הוא מנסה לסגור את הפה כדי לא לסבך את חייהם של אחרים.
דמעות הן סימן לחולשה
מסיבה כלשהי, ילדים רבים שמתחילים לבכות מכאב או כאב אומרים על ידי אמהות: "אל תבכה", "אל תעז לבכות", "אל תבכה", או ספציפית לילד: "גברים לא בוכים." וזה מוביל לעובדה כי לאחר שהתבגר, אדם מבין שבכי פירושו להראות חולשה. אבל בכי הוא נורמלי. וזה לא נורמלי לבייש ילד על דמעותיו.
הצגת רגשות מובילה לשיפוט
סודיות, פחד שלא יבינו אתכם, קרבה, קשתיות, קור - כל זה בא גם מילדות רחוקה. אם ילד בילדותו נידון על שהראה את רגשותיו, אז הוא יסתיר את רגשותיו, כי הוא יפחד שהם יתחילו לחשוב עליו רע.
חייבים לדכא את הכעס
בילדות, כעס וכעס הם ביטויים טבעיים. ומשימת ההורים היא להסביר לילדם מדוע מתעורר כעס, וכיצד להתגבר עליו. אבל אם במקום שאבא או אמא זה לא הרשו להראות את אכזבתם וכעסם, אז הילד הבין שצריך לדכא את הכעס משום שהוא רע.
המתנה לעזרה מאחרים מובילה לתסכול
כמו מבוגרים, ילדים זקוקים לעזרה, ייעוץ, תמיכה. אבל אם ההורים לא נתנו את זה, מופיעה הגדרה אחרת: אתה לא צריך לסמוך על אחרים, אחרת תתאכזב. לכן, לאחר שהתבגר, אדם אפילו לא מנסה לבקש עזרה מאף אחד, כי הוא בטוח שהוא יתאכזב.
סיפוריו אינם מעניינים אחרים
כילד, לילד יש שאלות רבות שהוא זקוק להן לתשובות, תגליות מחכות לו מסביב שהוא רוצה לחלוק עם כולם. וקודם כל אני רוצה לשתף את משפחתי. אבל אם ההורים אפילו לא מעמידים פנים שהם מקשיבים לתינוק שלהם, ולא מעוניינים איך הילד עבר את היום, איתו הוא התיידד, מה שהוא למד חדש, אז הילד מתבודד. וזה הולך איתו לבגרות, הוא לא אומר לאחרים כלום, כי הוא חושב שאף אחד לא מעוניין בכך.
הוא בודד בעולם הזה
הילד נזקק להורים, לתשומת ליבם, לתמיכה, לייעוץ, לבילוי משותף, אך במקום זאת הוא ראה שאף אחד לא צריך, כי כולם עסוקים בענייניהם. לכן הוא הבין שהוא לגמרי לבד בעולם הזה!
זה קשור אליך? לאחר שקראתם את כל זה, עליכם להבין כי כל זה אינו נכון! הוציאו את כל העמדות הללו מראשכם. אתה יודע איך אתה באמת צריך לספור?
אם יש לך רגשות, אתה אדם בריא וחזק.
עליכם להקשיב לעצמכם, לצרכים ולרצונות שלכם.
דמעות עוזרות לשחרר שליליות.
דיבור על הבעיות שלך יעזור לפתור אותן.
הצגת רגשות תעזור לסובבים להכיר אותך טוב יותר.
חייבים להקשיב לכעס, אך לא לדכא אותו.
עזרה מאנשים עוזרת בעבודת צוות ומפגישה אנשים.
הסיפורים שלך מעניינים אחרים, אז אל תסתיר אותם.
לבסוף, אתה לא לבד בעולם הזה!
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/poleznoe/10-ustanovok-kotorye-oshibochno-poluchili-ljudi-ispytavshie-emocionalnoe-prenebrezhenie-v-detstve.html
