הילדים שלי, כשהיו קטנים, התוודו לי כל הזמן על אהבתם, סתם כך. לפעמים אפילו אמרו: "גם אני אוהב אותך", והופתעתי, כי זה נשמע כמו תשובה לווידוי שלי, אבל לא אמרתי כלום. ואז פשוט עניתי: "ואני אוהב אותך אפילו יותר."
ניסיתי לרשום את כל הדברים הקטנים על הילדים שלי. השיניים הראשונות, המילים הראשונות, המעשים הנפלאים הראשונים שנגעו והצחיקו אותי. עכשיו אני מוציא את ההערות שלי היקרים ללבי, מדפדף בהן, ואני אפילו לא זוכר כמה רגעים. ואני מתבייש בזה. אני מרגיש אשם על ששכחתי את מה שהיה כל כך חשוב פעם.
נדמה לי שאני זוכר את כל מה שקרה לילדים שלי, אני זוכר איך שיחקנו בילדות, איך ליטפתי להם את השיער, כל כך משיי ועדינות, כמו ידיים קטנות שחיבקו אותי, איך התחרטתי בגלל שחיקה נוספת, איך שמחתי איתם על ההצלחות הראשונות, ו בכיתי בגלל כמה מהכישלונות שלהם, איך לא ישנתי בלילה כשהתינוקות שלי היו חולים בגלל חום, כאב גרון או לילה סיוט. לילות כאלה, כך נראה, לא שוכחים כלל, אבל לא. הייתי שם, אבל למה כל כך הרבה מזכרונות העבר פשוט נעלמו?
כן, אנחנו שוכחים את רוב מה שחיינו. גם אם זה קשור לילדים היקרים שלנו. וגם הלילות האלה יישכחו. וגם כאלה כשהילדים פשוט לא הצליחו לישון, וליטפתי אותם על הגב, והם התוודו על אהבתם בפני ונישקו אותי על הלחי.
המתנות שלהם, החיוכים המתוקים, המילים המוטעות, דיבורים על משהו קסום, הופעות בגן ובבית הספר. נשבענו שלעולם לא נשכח רגעים כאלה, כי הם מאוד בהירים ובלתי נשכחים.
לפעמים אנחנו חושבים שהמוח שלנו הוא כמו מחשב, וכל הזיכרונות בהחלט ייפלו לתיקיה נפרדת בשם "חשוב". עם זאת, במציאות, הכל שונה לחלוטין. ועכשיו אני מרגישה אשמה על ששכחתי איכשהו משהו שהיה כל כך חשוב. אחרי הכל, כנראה שהייתי צריך לספר על רגעים כאלה אחר כך לנכדיי.
מסתבר שאי אפשר לסמוך על המוח שלך עם מידע חשוב, הוא ימחק אותו או יחביא אותו מאחורי כמה זיכרונות אחרים. אני אמא, אני חייבת לזכור את כל הפרטים והפרטים על הילדים שלי, נכון?
זה עצוב ומדכא בגלל אובדן כזה. ורק עכשיו הבנתי את זה. אנחנו רוצים שכל ילדותם של ילדינו תיזכר כמו סרט אהוב. אבל לפעמים אנחנו זוכרים את הסרט האהוב עלינו אפילו טוב יותר! אבל למה לא עם ילדים?
אני חושב שכולנו צריכים להבין שגם אם אנחנו לא זוכרים כמה רגעים חשובים, הם עדיין החוט שמחבר אותנו עם הילדים שלנו. הם יוצרים את מערכת היחסים שלנו עם ילדים, ומערכות היחסים הללו נמשכות כל החיים.
כן, ייתכן שחלק מהפרטים מהעבר יאבדו, אבל כולם חלק מתמונה אחת גדולה. אנחנו לא רואים אותם בנפרד, אבל ככלל התמונה נראית לנו, והיא יפה. אנחנו לא זוכרים זיכרונות, אבל אנחנו מרגישים מהם רגשות.
ילדים כמובן גם לא זוכרים הרבה, אבל בזכות הרוך והאהבה האימהית הם משתנים, משתפרים וכך נוצר בינינו קשר.
אמהות צעירות יקרות, כמובן, אי אפשר לתקן כל זיכרון על הנייר, אבל כדאי לנסות לעשות את זה. ולאמהות שיש להן ילדים גדולים יותר, אמליץ לכן לא להיתקע כמוני, באותם רגעים שנעלמו איפשהו מהזיכרון. חשוב שכל הרגעים הללו הותירו חותם נעים בחייכם ובחיי ילדיכם! ואני בהחלט אגיע גם לזה, למודעות, להבנה, ולשחרר את האשמה שלי...
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/samoe-hudshee-v-materinstve-nevozmozhnost-vspomnit-vse-do-maloj-krohi.html
