אין חוכמת הדורות בביטוי הזה, אבל יש בו כל כך הרבה אמת חיים כואבת שאתה רוצה לזכור אותה, לרשום אותה ולעולם לא לשכוח אותה. אם אתה מתחת לגיל 50, כמובן. אחרי 50 שנה, זה כמעט חסר תועלת ואפילו מזיק לעורר את הנשמה שלך עם זה.
זה לא ציטוט של חכם, פילוסוף או פסיכולוג על איך לחיות את החיים האלה. את המשפט הזה של גיבור הסדרה "עד שקט", ששמעתי ומיד רשמתי, כי הוא פגע לי בלב. כי הוא נשכב על האדמה המופרית כבר מהייסורים, ההשלכות והחוויות הגלומות במשבר של גילי האישי.
אפס את החיים להגדרות היצרן
מקובל בדרך כלל שמשבר אמצע החיים הידוע לשמצה, כמו גם הרצון לשנות את חייו, להתחיל הכל מאפס, אופייניים לאנשים שאינם רגועים, אומללים במקצת, לא מרוצים. אבל בסביבתי אני מבחין שגם במשפחות מאושרות בתקופה זו יש חיפוש אחר אני חדש וניסיון לעצב מחדש את החיים הרגילים שלהם.
אתה יודע, כמו בגאדג'טים תקולים שצריך לאפס להגדרות היצרן כדי למחוק את כל התוכנות המותקנות, לנקות את הזיכרון, ורק אז הם יכולים לעבוד כמו קודם. עבור חלקם, מה שהוטען בו במשך שנים הוא בעל ערך, עבור אחרים זהו נטל מסוכן ורעיל שמפחית את הביצועים.
מתחיל מאוחר, נגמר מהר
התקופה של 30 ו-50 שנה היא הזמן לדחיפה האחרונה, שתהפוך את החיים לטובים יותר מבחינה איכותית, ותמלא אותם במשמעות חדשה לשנים הנותרות.
זו התקופה האחרונה שבה אפשר להביא ילד לעולם ולהספיק להביא אותו לבגרות.
זו התקופה האחרונה שבה אתה יכול להיפרד מהעבודה הישנה ולצלול לפעילות חדשה, תוך התמסרות מלאה אליה כעניין של חיים.
זו התקופה האחרונה שבה אתה יכול לצאת ממערכות יחסים מיושנות ולהספיק להתחיל מערכות יחסים חדשות, לשקוע בהן במלואה עם כל שמחות החיים (אם אתה יודע למה אני מתכוון).
הציטוט "בגיל 40, החיים רק מתחילים" קרוב יותר לאמת מאשר "50 זה ה-30 החדש". וזה לא גיליזם, אלא תפיסת מציאות נאותה. גם אם אופטימיים עוזבים את עצמם (או את כולנו) עוד 30 שנות חיים אחרי גיל 50.
בגיל 40 החיים מתחילים, אבל אז הם מתחילים להסתיים. לכן, עדיף להשתלב בפניות חדות, אם לא בנוער, אז בבגרות מוקדמת. הרי המשמעות היא לא בפנייה עצמה, אלא בדרך אליה היא מפנה. ועדיף אם הוא ארוך, רחב וללא בורות.
