בעלי ואני מכירים 10 שנים ויש לנו ילדה בת 8. באופן כללי, אין לנו תלונות אחד כלפי השני ואנחנו מנהלים חיים נורמליים.
בן הזוג הוא אדם מאוד רגוע, הייתי אומר גמיש ורך, בכל תחומי החיים. כשהתחלנו לצאת, חשבתי שזה חמוד. הוא אף פעם לא התווכח איתי, תמיד הסכים איתי, הביא פרחים, מילא גחמות, היה מנומס ולא התעקש על כלום.
השיחה הראשונה הייתה כשאחרי שלושה חודשים של דייטים ונשיקות על הלחי לשלום, לא יכולתי לעמוד בזה וביקשתי לנשק אותי על השפתיים.
הוא היה נבוך, אבל ציחקק. יבש שפתיים "סחוטות" לתוך שפופרת.
אחרי היו ניסיונות ללמד אותו לנשק, אבל הוא תמיד היה מאוד מגושם. הייתה תחושה שהוא לא צריך את זה, שמספיק לו להחזיק ידיים ופשוט להיות שם.
שישה חודשים לאחר מכן, הייתה לנו פעם ראשונה, שוב, ביוזמתי. הרגשתי אי נוחות, ממהלך כזה של מערכת היחסים שלנו. אבל, הוא אדם טוב מאוד, אהבתי אותו, קיבלתי אותו כמו שהוא וניסיתי למלא את המבוכה שלו ביוזמה שלי.
התכנסנו שנה אחרי שהכרנו, שיחקנו חתונה צנועה והתחלנו לתכנן ילד. עד כמה שזה היה מצחיק, החלק הבנאלי של הנישואים היה הבעיה האמיתית. תמיד יזמתי את התהליך בעצמי ובמשך תקופות נראה היה שמשהו לא בסדר איתי. זה הוליד תסביכים.
למזלי, נכנסתי להריון מהר והחלו דאגות אחרות. תיקון, סידור פעוטון, הולדת בת, צעדים ראשונים, גן, בית ספר. 7 שנים חלפו כמו יום אחד.
לפני שנתיים הגיע עובד חדש לעבוד איתנו. הוא מיד התחיל להתעניין בי. במשך זמן רב העמדתי פנים שלא הבחנתי לחיזוריו, התנגדתי, העלמתי עין מהאהדה שהתעוררה.
התחלתי לעבוד קשה עוד יותר על מערכת היחסים שלי עם בעלי, אבל זה רק החמיר.
והקולגה לא ויתר, הוא תמיד היה שם והזכיר לי שאני אישה צעירה ומושכת.
כתוצאה מכך, לאחר כישלון נוסף עם בעלי, התייאשתי ו...איבדתי את הראש.
ברגע שהקשר הזה התחיל, פרחתי, התחלתי לשמור על עצמי, להתחפש. זה היה כאילו נפיחו בי חיים חדשים. כל כך הרבה מחמאות בכיוון שלי, לא שמעתי בחיים שלי!
עמית - בטוח בעצמו, חזק, לפעמים יהיר ומאוד מתמיד. וכל כך היה חסר לי, כל השנים, את העיקרון הגברי. נמאס לי להרגיש לא רצוי עם בעל שלא יכול אפילו לקחת יוזמה בחובה הזוגית. ועם הגבר הזה אני מרגישה מושכת ונשית.
אבל, אני מרגיש אשם כל הזמן. אני מבולבל ולא יודע מה לעשות.
הבעל נפלא בכל מובן, אבל ממש כלום כגבר. ואני אישה, ויש לי צרכים משלי. במשך כל השנים לא הצלחתי לעורר אינסטינקטים אצל אשתי, לא משנה כמה ניסיתי. ואני לא חושב שזה יעבוד.
הגבר החדש מוכן שאני אעזוב את בעלי בשבילו, אבל אני לא יכול לעזוב את יקירתי, גם אם אנחנו חיים ביחד כשותפים, או כאח ואחות.
אני מרגיש מגעיל, אבל אני לא רואה דרך לצאת מהמצב הזה.
אני חושב שהזמן יעמיד הכל במקומו. בינתיים... ויהי מה. אתה חי רק פעם אחת!
