"ג'ינס לתיאטרון הוא פשוט חוסר כבוד לאחרים! אם יש לך כסף לכרטיס, יהיה כסף לבגדים יפים! את הזעקה הזו קראתי מהלב בבלוג של חובב תיאטרון, שכל טיול לתיאטרון הוא אירוע גדול עבורו. הוא מתוכנן בקפידה, ממתין לו בכיליון עיניים, משחרר לו תקציב, מתוכנן לו ארון בגדים. כל זמן הוא שונה, אבל תמיד חגיגי, תוך שימת דגש על החשש של האחדות עם היפה.
ואז נזכרתי בעצמי. נולדתי וגדלתי בכפר, גרתי בעיירה קטנה, אבל תמיד נמשכתי ליופי. נמתח מתחת לעזים ולפרות. נמתח מהמתבן ודיסקוטק כפרי.
טיול לבית קפה או חלילה למסעדה או לתיאטרון זה לא בשבילך ללכת למאפייה. אפילו במונית, שאנשינו לא משתמשים בה בגלל הפשטות והעוני. זו פעולה שדורשת הכנה. אבל זה היה קודם. ככל שהתבגרתי יותר, וככל שהלכתי להופעות דמוקרטיות יותר, כך הבנתי שכל הפמליה הזו סביר יותר רק לך. ושהוא רוסי גרידא.
אתה זוכר איך פרוסיה בורלקובה החליטה ללבוש את שמלת הערב של אמה למסעדה במוסקבה? זו הייתה החוויה שלה כרגע. ילדה מהמדבר הסיבירי במוסד מטרופולין הוא אירוע. אבל עבור מוסקובים, זה כמעט חיי היומיום. קולנוע משנות ה-60 הסובייטיות, והיום הוא אפילו יותר רלוונטי.
בתי קפה ומסעדות נמצאים בכל מקום שבו אתה יכול פשוט לקפוץ לאכול משהו. לא מדובר במוסדות VIP-יוקרה-עלית שמהם תזרקו או לא יכניסו אתכם בגלל הופעה לא הולמת, נשירה מהרקע הכללי שנוצר על ידי המוני נשים וגברים ששוחררו לרסיסים ושברו קופת חזירים למען מקרה. אתה לא צריך להתחפש יותר. ותודה לאל! אבל יש כאלה שזה עדיין קדוש עבורם.
במהלך הטיול האחרון לתיאטרון למחזמר, בכוונה הסתכלתי בקהל בקפידה רבה. היו כאלה שלבשו, כמוני, את הבסיס בצורת מכנסיים פשוטים וצווארון גולף עם צעיף. אבל היו גם נשים שהתחפשו כמובן בכוונה. שמלות קטיפה עם מחשוף, נעלי עקב, שיער ואיפור לאירוע. והם נטו להסתכל מלמעלה על אנשים כמוני במבטים נחירים עדינים. כמעט שמעתי אותם. ובכן, כמובן, הם כל כך מבולבלים, בעוד שאחרים עם קוקו וללא חרוזים.
לפני כמה שנים נתקלתי בתצלום מתיאטרון לונדוני שבו צילם צופה, שנכח בהופעה עם כוכב עולמי אחד גדול, את האודיטוריום. וזה הדהים אותי! ראשית, האנשים באולם היו עם אוכל! עם אוכל רגיל: המבורגרים קטשופ, כריכי גבינה מותכת, וכן הלאה.
ושנית, הם היו בבגדים יומיומיים, שבהם הם הולכים בחיים הרגילים. חולצות טי, ג'ינסים, מעילי עור, ג'ינסים, סניקרס וסניקרס... אנשים הגיעו להופעה. אנשים צפו בהופעה, ולא איך שכניהם לדוכנים היו לבושים. וייתכן מאוד שהאנשים האלה הולכים לתיאטרון באופן קבוע, מדי שבוע, צופים בהפקות רבות, ממקדים את תשומת לבם לבמה ומשחקים. הם לא צריכים לדאוג למה שגברת בבואה פרווה עשויה לחשוב שאולי תרצה להתחפש. והגברת לא מעיפה מבטים מזלזלים לעבר הנוער בג'ינס ובנעלי ספורט. המראה החגיגי או הפריקי שלה הוא רק החלטה שלה ועניינה.
ולעניות דעתי, זה קל יותר עבורך ועבור דמויות תיאטרליות, שבאופן מובן אמורות להתעצבן רק משיחות בטלפונים ניידים.
אגב, מעניין מאוד איך השחקנים עצמם מתייחסים לקהל בג'ינס או כל בגד אחר ביומיום? האם הם רואים בכך עלבון לרגע האחדות עם האמנות?
ואיך אתה מרגיש לגבי זה? האם לדעתך יש צורך להתחפש בתיאטרון או במסעדה?
מחברת: נערת תיאטרון ללא חרוזים ועקבים
