קטיה ויורה גרים יחד כבר 5 שנים. הם נפגשו ממש במקרה בחנות. הילדה הייתה אז עדיין סטודנטית, והבחור עמד איתן על רגליו, ולאט לאט פיתח את עסקיו. בין הצעירים, כמו שאומרים, פרצה תשוקה, כימיה אמיתית, משיכה. לאחר כמה חודשים, הם הגישו בקשה למשרד הרישום, וחתמו בלי לגלגל חתונה רועשת.
בתחילה גרו הצעירים בדירה שכורה, ולאחר מכן לקחו את דיורם במשכנתא. לעתים רחוקות ראיתי את המשפחה שלי כי הם גרו רחוק. נכון, לעתים קרובות הם התקשרו זה לזה. ואז חופשת השנה החדשה, וקטיה התחילה להרגיש עצובה:
- יור, כל כך התגעגעתי למשפחה שלי, אולי נחגוג יחד את החגים?
- ובכן, לא אכפת לי, אז אני אזמין את שלי? יורה תמך באשתו.
כמה מגניב, אני מסכים, אז בוא נתקשר אליהם.
כן, זה היה דרך ארוכה עבור קרובי משפחה להגיע לשם, אבל יורה וקטיה תכננו, לבסוף, לאסוף את כולם יחד, כדי להכיר אותם מחדש באופן אנושי. יורה שאל מזרונים מתנפחים עבור קרוביו מחברים, קטיה עסקה בקניית מתנות.
הגעה הייתה צפויה ב-31 בדצמבר. קרובי המשפחה של יורה היו הראשונים שהגיעו - אלה אמא וסבא. סבא הוא איש צבא לשעבר, הוא אפילו הביא איתו גיטרה. כעבור שעה הגיעו קרובי משפחתה של קטיה: אמא, שתי אחיות ושני אחיינים, אחד מהם רק בן שנה. אז התינוק בכה חזק מאוד, אז התחילה מהומה כזו, אפילו לא היה להם זמן להכיר אחד את השני היטב. מיד התחילו לשים סלטים על השולחן, ולהכיר מיד ליד השולחן.
סבא פתח את האירוע:
בואו לבלות את השנה הישנה!
כולם התחילו לאכול. החמות החליטה מיד למצוא פגם ביכולותיה של כלתה מבחינת בישול:
- הו, קטיושה, למה לא שמת תירס בסלט הזה? זה היה הרבה יותר טעים.
אמה של קטיה התערבה:
- סלט רגיל, תירס חסר שם, זה המתכון שלי.
האמהות החלו להתווכח ביניהן, הסבא המשיך לחגוג, האחיות רצו לדבר עם קטיה, אבל האחיין הקטן פרץ בבכי כה מר, עד שהשיחה לא עלתה יפה. הם הרדימו אותו.
ואז צלצולים, שמפניה, צפייה בזיקוקים מחוץ לחלון. והתינוק התעורר שוב מהרעש. הייתי צריך להושיב אותו ליד השולחן יחד עם כולם, והוא משך את המפה, והכל נפל על הרצפה. באותו זמן, סבא כבר חתך את עצמו היטב, אז הגיטרה בידיו כבר לא צייתה. האמהות התווכחו על זה. וקטיה לא עמדה בזה:
- אמא, טוב, כמה שאפשר, תפסיק!
- איך אתה מדבר עם אמא שלך? צרחה החמות.
"את לא צריכה להיכנס למערכת היחסים שלנו עם הבת שלך", התנגדה אמה של קטיה.
והכל התחיל שוב. רעש, מהומה, מחלוקות, צלצולים של משקפיים, תינוק צורח. זה היה סיוט אמיתי. קטיה ישבה בראש מורכן, ואז הבחינה שגם יורה עצובה מאוד. האירוע הגיע לסיומו בשעה שתיים לפנות בוקר. כולם התחילו להיכנס למיטה. יורה וקטיה פינו את השולחן ואת הרצפה, שטפו את הכלים ושתקו, כאילו התביישו מאוד זה מול זה על הרעיון המטופש שעלה להם בראש.
יורה וקטיה הלכו לישון על מזרון אוויר, למרות שהוא סופק לאורחים. כל הלילה נחר הסבא, והאחיין הצעיר בכה. ה-1 בינואר עבר במהומה מסוימת. כולם נתנו זה לזה מתנות, שתו תה, התווכחו שוב, סבא שתה שוב, האחיין שוב צעק. בערב, כולם החלו להתפזר, ולבסוף, הבעל והאישה נותרו לבד.
ואז קטיה ויורה החליטו לערוך לעצמן את השולחן ולחגוג שוב את השנה החדשה.
– את יודעת, קטיושה, נו, הם, החגים המשפחתיים האלה. בואו לחגוג יחד את ראש השנה! אמרה יורה.
"קדימה, יור, רק לא ביחד, אלא שלושתנו," אמרה קטיה והגישה לבעלה בדיקה עם שתי רצועות.
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/vot-i-otmetili-prazdniki-s-rodstvennikami-luchshe-by-tak-ne-delali.html
