אני אוהב לקנות משהו חדש... עבור אחרים. לא למדתי לבזבז על עצמי איכשהו. אני יודע שזה רע. איכשהו החלטתי להשתפר. בעלי נתן לי כסף לחג, ואמר לי לבזבז הכל על עצמי בלי להיכשל. כך עשיתי. אספתי דברים: זוג חולצות, חצאית, מכנסיים ולא שכחתי את הילדים. קניתי פירות, ממתקים והלכתי הביתה מאושרת.
אפילו לא הספקתי לחלוץ את הנעליים, אלא פשוט סגרתי את הדלת והנחתי את התיקים על הרצפה, כשהילד שלי כבר התנפל על התיקים, התחיל ללא רחם להוציא משם הכל, לנסות, לקרוע את עטיפות, לאכול ממתקים. הייתי בהלם מכל מה שקרה.
ותמיד חשבתי, למה אני כל כך מתעצבן מהתנופה כזו של הילד שלי? ואז התחוור לי שזוהי ברכה אלמנטרית מהעבר הפוסט-סובייטי הרחוק. דברים חדשים היו אז דבר נדיר עבורי, ותענוגות גסטרונומיים הופיעו בבית בחגים גדולים. לכן, בכל פעם שאני קונה לעצמי בגדים חדשים או משהו מיוחד על השולחן, אני רוצה למתוח את התענוג, להאריך את רגע ההיכרות הזה עם משהו חדש ויוצא דופן. אני רוצה ליהנות מחדוות החזקה.
אני זוכר איך בילדותי אכלו לראשונה קרמלים פחות טעימים משקית מתוקים לשנה החדשה, ותורו של הטעימים והמעודנים ביותר היה האחרון. את זוכרת איך האמהות שלנו שמרו ארגזים עם כמה ממתקים טעימים ויקרים לחג בארון במשך כמה חודשים, ואחסנו מיונז, אפונה ועוד כל טוב? כעת, כאשר אדם עושה זאת, הוא נחשב לחמדן, ארנב וכו'.
לא לימדו אותנו להיות מאושרים, וכמובן, זו לא אשמת ההורים. באותם ימים היה מחסור בהכל, לא הייתה אפשרות לרכוש את מה שיש עכשיו בחנויות בכל שלב. הזמנים השתנו, אבל נשארנו אותו הדבר. אנחנו עדיין מחביאים קוויאר לחגים, קונים בגדים לעתיד, מאחסנים ערכות תה יקרות לאירוע מיוחד. אנחנו לא חיים עכשיו, אנחנו לא נהנים, אנחנו מפחדים להיות מאושרים.
אני זוכר שכאשר בית הספר נגמר, כולנו נכנסנו למכונים, לבתי ספר טכניים. וכל כך הרבה ילדים מהכיתה שלנו, ילדי הצבא, אמרו להיכנס לבית ספר צבאי. והיה לנו ילד שהופיע על הבמה בכל שנות הלימודים שלו, היה סנטה קלאוס בטקסים, התגלגל כזמרים ושחקנים בחגים אחרים. הילד הוא כישרון. ואז הוא סיים את בית הספר, והוא הוכנס לבית ספר צבאי. והוא כמעט בוכה, כי הוא תמיד חלם להיות שחקן. ראינו אותו לא כל כך מזמן במפגש של בוגרים, הוא הפך לקצין אמיץ, יש לו משפחה ידידותית גדולה, והוא הוא התלונן בפניי שהוא מעולם לא מצא אושר בחיים, כי הוא לא יכול לממש את חלומותיו, שאיפותיו.
חברה אחרת שלי לכיתה התאהבה בכיתה האחרונה והחלה לצאת עם בחור. אהבה היא ענקית, טהורה, אמיתית, כמו בסרט. הילדה עצמה הייתה ממשפחה אינטליגנטית, הילד היה מבית יתומים, כמובן, אבא שלה היה נגד האיחוד שלהם. אבל באיחור, היא נכנסה להריון. אביה מיד סירב לה, אמר שהיא חרפה אותו, ועליה ללמוד היכן שהכין לה מקום, והיא כופרת.
הזוג הזה, אגב, הכל יצא טוב מאוד. הם הצליחו לצאת מהעוני, עכשיו הם עוסקים בעסקים, יש להם שלושה ילדים. אז הם יכלו לצאת נגד המזל שלהם, ומצאו הרמוניה, שמחת חיים. רק הילדה, שכיום היא אישה מבוגרת ויפה, לא יכולה לעשות שלום עם אביה. והיא גוערת בעצמה שלא יכלה במקביל לרצות את אביה ולהיות מאושרת. היא הייתה צריכה לבחור...
אני זוכר שבילדותי הייתה לנו בבית ספרייה עם קלאסיקות, הרבה תקליטים עם מוזיקה "איכותית". אמרו לנו שכל זה חשוב, אבל עבור רבים מאיתנו, זה באמת צמח למשהו יותר חשוב? ההורים שלנו הקשיבו, קראו, צפו, וכולם ניסו למצוא את משמעות החיים. והם חיו כמו כולם, התכחשו לעצמם במובנים רבים, הפסידו הרבה, ואף פעם לא באמת נעשו מאושרים. או שאולי העניין היה להיות מאושר?
מה אנחנו? והם גם לא לימדו אותנו להיות מאושרים...
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/a-schastlivymi-nas-byt-ne-nauchili.html
