רוב האנשים ציפו לחופשת השנה החדשה כל כך בקוצר רוח, להתכונן, לקנות את כל הסופרמרקטים, לערוך את השולחנות, להלביש את עצמם ואת דירתם. אבל בכל זאת, מה מניע אותנו? כולם חוגגים ואנחנו חוגגים? ועם ימי הולדת באותו אופן. אתה מתנפח כל היום במטבח, מבשל, ואז מקשט את עצמך בשאר הזמן, כמו אותו עץ ראש השנה, ואז אורחים, מזל טוב, ואז ישן - זהו, יום ההולדת נגמר.
אנשים מאושרים באמת לא חוגגים את כל החגים ה"גדולים" האלה בכלל. לאחרונה חשבתי על זה, למה אני צריך את כל המהומה והחיים האלה לפי תבניות. מסתבר שאנחנו עושים הכל כמו שהחברה אומרת לנו, אנחנו מתנהגים כמו כולם, אנחנו עושים אותו דבר כמו כולם. אבל כל יום בחייו של אדם הוא מתנה גדולה. כולנו מצפים לחגים, ולמה לא להכין אותם בעצמנו, בכל יום ובכל זמן. בהחלט כל יום מקיומנו שווה לחגוג!
למשל, בתור ילד, הם הרתיעו אותי לחגוג את החגים. כמובן שעכשיו אני עדיין בתהליך של "לוותר" על כל זה, אבל אני כבר קרובה לזה! אני זוכר איך הייתי בן 8-9, ועדיין נגררתי איתם די טיפשי לקרובי משפחה כדי לחגוג חגיגה משפחתית. שולחנות ענקיים, ים של מעדנים, קבוצות גדולות של אנשים מתחת לגיל 20. הנשים רצו, כולם הביאו כלים עם אוכל, דאגו שלכולם יהיו מספיק כוסות וסכו"ם. גברים מילאו בחיפזון את כוסותיהם, רדפו בדיחות, סיפרו סיפורים מהחיים. אני לא יודע, כנראה כולם נהנו, זה היה שנות ה-90, אז אנשים יכלו לרצות את עצמם רק עם כל מיני מנות מורכבות וחברות רועשות.
אבל הימים האלה חלפו, אבל ההרגל של להיפגש עם חברות רועשות, לבשל ל-100 איש ואז לזרוק חצי מהכל נשאר.
עכשיו האמת היא שהתמונה קצת שונה. אמהות צעירות מתחרות ביניהן, מי יחגגו טוב יותר את יום ההולדת של ילדן. הם מזמינים אחד את השני לחגיגה, מתפארים במנות, באאוטפיטים, בתפאורה, מצלמים כדי לפרסם אותם ברשת. עכשיו לילד יש ימי הולדת כאלה שלא יהיה מספיק כסף! אנימטורים, בתי קפה יקרים, חדרי משחקים, אפילו כוכבים מוזמנים על ידי רבים, והמתנות כל כך יקרות! אבל הילד לא צריך את כל זה, באופן כללי, זה הכרחי רק להורים.
יש לי משפחה מוכרת שחיה בצניעות רבה, כל יום אוכלים כמעט את אותה פסטה, בכל דבר הם מתכחשים לעצמם, אבל כשהחגים הולכים בכל האמצעים למסעדות יקרות, נהנים מהמטבח שלהם שֵׁרוּת. שאלתי: למה אנחנו לא יכולים לסדר את כל זה, לאכול טעים כל יום ולהוציא מסעדות. אבל חברתה ענתה שימי חול הם ימי חול, אבל פעם בחודש לאכול לובסטר, קוויאר, קרפצ'יו זה בדיוק זה!
אני לא מבין את זה. אנשים מאושרים באמת לא יחיו ככה. יש להם חג כל יום. אני לא מדבר על זה שהם אוכלים ארוחות יקרות כל יום, וחוגגים משהו במשכורת, לא, פשוט תמיד יש להם אוכל מבריק וטעים. הם שמחים כל שעה, והם לא צריכים את הניגוד הזה בין חיי היום יום לחג, הם לא מבקשים להתפאר מול מישהו, הם כל כך טובים!
נכון, לא? למה הכנו ככה כל דצמבר, התרוצצו, מיהרנו, ערכנו שולחנות ענק ואז, באנג, צלצולים ותחושת החגיגה התנדפה? יש לי אחד כזה? ובכל שנה, עם כל חג "נהדר", אני פשוט מאבד את הלב, ואני לא רוצה לחגוג שום דבר. אני חושב שאדם לא צריך לחכות לאירוע מיוחד כדי לבשל אוליבייה או להזמין אורחים. מה אתה חושב?
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/po-nastoyashhemu-schastlivye-ljudi-ne-otmechajut-velikie-prazdniki.html
