המוח שלנו מגודר היטב מכל הכימיה שצפה בדם. זה נקרא מחסום הדם-מוח.
יש נקודות תורפה במחסום הזה. שם, חומרים פעילים ביולוגית שונים חודרים למוח ועושים איתו משהו. זה קורה בדרך כלל בהיפותלמוס. כבר דנו בהיפותלמוס בנושא על ויסות טמפרטורת הגוף. שם, כימיה שונה העלתה או הורידה את הטמפרטורה שלנו.
לכן, מבחינת ויסות התיאבון, הורמונים שונים מהדם, כמו אינסולין ולפטין, פועלים גם על ההיפותלמוס. זה נורמלי.
התברר כי חומצות המרה המופקות בכבד שלנו צפות במרה ו עוזרים לעיכול שומנים, כך שהם גם מצליחים להיכנס למוח שלנו ולהכות תֵאָבוֹן.
כבר דנו בנושא חומצות מרה על עיכול מזון לקוי והסכים שלאחר העיכול, בדרך כלל צריכות להיספג חומצות מרה לזרם הדם ולחזור לכבד.
החוכמה היא שלאחר ספיגה במעי ולפני שהוא חוזר לכבד, חומצות המרה נמצאות בדם למשך זמן מה. עם דם הם שוחים להיפותלמוס, מתגברים על מחסום הדם-מוח ומייאשים את התיאבון שלנו. כלומר, הם מתנהגים כמו הורמונים.
הדבר המעניין ביותר הוא שהמנגנון הטבעי הערמומי הזה עובד רק כשאדם לא מתעלל בשומן. אם רק הוא מתחיל לאכול יתר על המידה, אז כל האיזון העדין הזה עם חומצות המרה מופרע. כל חומצות המרה מכוונות רק לעיכול המזון וכבר משפיעות על כל תיאבון.
כלומר, זה מאשר את העובדה שברגע שמתחילים לאכול מזון שומני על בסיס קבוע, אז קשה מאוד להפסיק.
