התברר שהנושא מורכב. עמיתים נשבעים על המקרה הזה. איש אינו יודע בוודאות.
וזה רק הדבר החשוב ביותר - אף אחד לא יודע בוודאות. כי אפילו היצרן לא למד את זה.
כלומר, יצרנית ספוטניק כותבת כי הפרמקוקינטיקה שלה לא נחקרה. המשמעות היא שהיצרן יודע בדיוק כיצד ישפיע החיסון על הגוף, אך אינו יודע לאן יתגנב וקטור אדנו-ויראלי זה ולאן יתכופף.
נתחיל בטוב. בשלב הניסוי, יצרני חיסונים מזריקים את החיסונים הללו לקופים, בדרך כלל בווריד ובמינונים ענקיים. הקופים יכולים לעמוד בזה. עדיף עכשיו, נכון?
בואו נלך רחוק יותר. באופן אישי, למדתי במידה מסוימת את התיאוריה של חיסונים וקטוריים אלה ומצאתי שתי גישות רשמיות. שניהם מבוססים על העובדה שיש צורך בזריקות תוך שריריות בכדי שהתרופה תיכנס לזרם הדם. מכיוון שיש שרירי כלי דם רבים. שני רעיונות אלה הם:
- מומחים כותבים כי החיסון הווקטורי מוזרק לשריר ואז הווקטור הנגיפי נכנס במהירות לזרם הדם.
- מומחים כותבים כי הווקטור הנגיפי מוזרק לשריר, מייצר שם את החלבון הנדרש, ואז נכנס לזרם הדם בכמויות גדולות.
תן לי להסביר מיד על הנקודה השנייה. כאן אנחנו לא מדברים על ספוטניק משלנו, אלא על הכנת גנים כלשהי שמכניסה גן כלשהו לתאים שלנו, ואז ייצור חלבון כלשהו. אז ספורטאים משתמשים בסמים של אריתרופויטין.
סימום ספורט
אריתרופואטין הוא הורמון שגורם לגופנו לייצר יותר דם. זה מועיל לספורטאים.
כשהכננתי מטופלים עם אי ספיקת כליות להמודיאליזה, הם היו זקוקים גם לאריתרופויטין. חולים זקוקים להורמון עצמו, אך ספורטאים מתקדמים השתמשו בתכשיר גנטי. פנטזיה. העתיד הגיע.
אז למה אני... אתלטים הוזרקו עם וקטור נגיפי לשריר, וזה היה מאוד מרושע ביחס לארגונים נגד סמים, כי הם לא ידעו איזה שריר מוזרק עם מי. לא תמצאו אותו אחר כך. הווקטור נתקע בשריר ועבד שם. ורק חלקים קטנים מההורמון המוגמר כבר נכנסו לזרם הדם.
מתברר שהווקטור הוויראלי יכול להיתקע בשריר ולא להיכנס לזרם הדם.
ושוב, כדי לא להתבלבל, אני אגיד שזה אריתרופואטין מסמים ספורטיביים שצף בדם, את אותו חלבון הדוקרן שהתאים שלנו יכינו עם חיסון הספוטניק, הוא יישאר ממש כְּלוּב.
למעשה, מובטח כי אותם וקטורים אדנו-ויראליים ששימשו לחיסונים נגד סרטן יזלגו לזרם הדם מהשריר בו הוזרקו. אולי הם דולפים מעט, או אולי הרבה. זה נורמלי. העיקר הוא שבשריר עצמו יש תהליך של פיתוח חסינות.
יש גם רעיון שהחיסון כמעט ולא נכנס לזרם הדם מהשריר, אלא נספג בכלי הלימפה ואז עובר לבלוטות הלימפה, וחסינות תעבוד שם בדרך. אבל, לדעתי, מחבר הרעיון הזה הלך לכיוון הלא נכון. תרופה זו נכנסת היטב ללימפה מזריקה תת עורית. ומהשריר הוא נספג במהירות בדם.
מה טוב אם החיסון נשאר בשריר
מתברר שאם מזריקים תרופה אדנו-ויראלית ישירות לווריד, אז הווקטור האומלל הזה יכול לחיות שם מספר דקות בלבד.
אולי זה חסום על ידי נוגדנים שפיתחנו פעם כשנפגשנו עם נגיף אדנו ויראלי, או אולי כמה מנגנונים אחרים קשורים. אבל העובדה נותרה כי לא משתלם להזריק חיסון כזה לווריד, מכיוון שהוא לא עובד.
מתברר כי החיסון הווקטורי מסתתר בשריר מפני נוגדנים המשגיחים עליו בדם. רעיון מעניין.
באופן כללי, כל נגיף מתנהג בגופנו בדרכו שלו. וירוס אדנו זה, שעל בסיסו נוצר חיסון הספוטניק, היה אמור לתקוף את דרכי הנשימה העליונות שלנו ורק אז להיכנס לזרם הדם.
אם הוא נשפך לווריד, הוא מתפזר מיד בכל הגוף, אך משום מה מתיישב בעיקר בכבד ובטחול. ישנם תאים חיסוניים שיבלעו אותו במהירות.
כך שהנגיף לא יתפשט באופן שווה על ליבנו, מוחנו או האשכים, אלא יתקע בעיקר בכבד. זאת לידיעת מי שחושב שהחיסון יביא לליבו להפסיק או להמיס את מוחו מלכתחילה. לא, גם אם החיסון ייכנס לדם, הוא יסונן במהירות.
מתקבל משהו רב מידע. האם יש לך שאלות בנושא זה?
