ספרות רבה נכתבה על גידול ילדים, ובמיוחד בנות. אבל אי אפשר שלכל דבר ולכולם יש תכנית. יש לנו חיים שונים. לא משנה איך הם ינסו ללמד אותנו את כל מה שאפשר, איכשהו אנחנו קופצים לפעמים לחיים האלה כל כך משוועים ומוכנים בתמימות.
הם קוראים על פשעים, קוראים על אהבה, על תשוקות, על מה טוב ומה רע, גם משוננים באופן מעשי. כן, וכל המצבים נדונו עם חברים במשך זמן רב. אך איננו יכולים לדעת בוודאות אילו החיים האמיתיים מכינים לנו!
אמרו לנו, למשל, שילדים הם חיוכים, אושר, רוך. אך מעטים האנשים שהזהירו כי מדובר גם בהרבה בעיות, לילות ללא שינה בגלל הבטן והשיניים, משברים, אי ציות, למידה, אימונים ואפילו הרס מוחלט של הראשונים. כמובן, מההרס הזה, הצריבה, איך שלא נעלה, אנחנו לא נהיים אותו דבר.
כשהייתי בהריון קיימתי שיחה עם חברתי הבוגרת. היא כבר מצאה את אושר האימהות אז, והחלטתי לשאול אותה: ואיך הילדים? הנה מה שהיא אמרה לי:
- ילדים, יקירתי, כאילו הוציאו ממך את ליבך ותלו אותו לנצח על עץ גבוה. זה תלוי לעצמו, פתוח, עירום, נושף אותו ברוח. או שהוא נושף קר, והלב סוחט מפחד, ואז הוא מתקרר - ואז הוא קופא באימה, ואז הוא מתחמם עם השמש, ואז הוא מתחיל להתמוסס באהבה. ולבך לחלוטין אינו עטוף בשום דבר ואינו מוגן מכלום. ילדים הם לנצח, עם לידתם אתה מחלק ביניכם חלק מעצמך, ולעולם לא תרגיש אסוף, במיוחד כאשר הם לא איתך.
חשבתי אז הרבה. אמא היא יצור מוזר. היא כאן עם גופה, לידך, ועם הנשמה והלב שלה היא תמיד במקום בו ילדיה נמצאים, תמיד. גם אם הילד כבר מבוגר, לב האם תמיד יתנופף מעלותיו וממורדותיו.
אמא הולכת בחיים האלה לאורך חוט דק מעל התהום, מחבקת את הילדים ומגנה עליהם. ואתה יודע, טוב שלא אומרים על כך לבנות צעירות, אחרת הן בהחלט יפחדו מאמהות.
ולבנות לא אומרים שהבעל הופך להיות רק זיקה לילדים. בספרות מספרים לנו על גיבורים, פחדנים, גברים אמיצים, נבלים. וכאן הבעל הוא אדם רגיל. האם הם כותבים לנו בספרים על אנשים רגילים? לכן, אישה לא יודעת להתמודד עם דבר כל כך רגיל, מה לעשות איתו בכלל.
בעלי חזר הביתה מהעבודה, זרק את הנעליים, שם את הגרביים מתחת לספה, אוכל - chomps, ואז עשוי שיהוק, לגרד את הגב. הספרים לא מספרים לנו על כך בוודאות. והאם יש חוברות בכל מקום על פעולתו של אדם כזה? לכן, לא ברור כיצד להתנהג ליד אובייקט כה גדול, רועש וממלמל.
בנות רבות פשוט הוטעו על ידי גודל הגברים, הרגלים, הרגלים, מטושטשים. ויש שאף מנסים לשנות כדי לחנך מחדש "חיה" כזו, סליחה. מישהו עושה את זה, מישהו לא. לפעמים "אימון" מוביל לכך שהאיש בורח. לא ברור אם זו פוליגמיה, ניסיונות האישה לשנות את הגבר שלה, או העובדה שגברים הם אכן קצת חיות... או אולי, אחרי הכל, הבעל הוא לא חיה, אלא ראש המשפחה? כאן תוכלו להגיב כרצונכם, אך נשים רבות, במיוחד נשים צעירות, מתמודדות עם מחשבות והנמקות דומות.
ובכן, אם גבר הוא עדיין ראש המשפחה, אז אתה צריך לציית לו? האם בנות קוראות על זה איפשהו? בספרים כמו: גיבורות ספרותיות בורחות מבעליהן, ואז מצוק או מתחת לרכבת. ומתברר שעדיף לצוק מאשר לציית לבעלך?
כאן מלמדים בנות מוסיקה בבית הספר, כימיה, ספרות, מתמטיקה, ואף אחד לא אומר להן שיותר ממחצית חייהן הם ינהלו מצקת במטבח, לעסו את הכיריים, יספרו כסף משכר לתלוש המשכורת, ויקראו ילדים אגדות!
בנות מקשטות את עצמן, מתלבשות, הן מוקפות בטיפול, מטפלות בהן, אסור להן לראות דברים איומים בטלוויזיה, הן מגנות עליהן, והן גם לא רשאיות ללבוש דברים כבדים. ואף אחד אף פעם לא אומר שכל קשיי המשפחה: כלומר ילדים, בן זוג ואפילו הורים זקנים - בנות ישאו בכל אלה עד סוף ימיהם.
זה קורה, כמובן, שכל דבר בגורלות ילדותיות קורה אחרת, אבל זה מאוד נדיר.
ואתה יודע, כנראה שטוב שלא אומרים לבנות על זה, אחרת הן יפחדו. יתר על כן, החיים עצמם יגידו ויראו הכל ...
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/psihologija/to-o-chem-devochkam-ne-rasskazyvajut.html
