אותו סוג של נגיף הרפס גורם לאבעבועות רוח אצל ילדים ולבקרת חוגרת אצל מבוגרים.
הכל מתחיל בזיהום בילדות. נגיף ההרפס עף באוויר, מתפשט כמו שחפת ויורד בגרון.
שם יש לנו פיזור שלם של שקדים גדולים וקטנים, שבתוכם לימפוציטים.
ועכשיו הנגיף נכנס ללימפוציטים האלה וכמו נוסע בתחבורה ציבורית, נוסע עליהם דרך הגוף.
לימפוציטים מוניות במהירות בכביש המהיר, אותו אנו מכנים זרם הדם, ונוסעות לכל הכיוונים.
התחנה האחרונה תהיה בעור. שם קהל וירוסים משליך את האוטובוסים ועורך פיקניק. הכיף מסתיים בענן שלפוחיות בכל העור כולל הקרקפת.
ואז הנגיפים שמתגברים נשלחים לבלות את הלילה. הם מוצאים את קצות העצבים בעור ועולים לאורכם לצמתים העצביים הקרובים יותר לחוט השדרה ולמוח.
אנו יכולים לומר שעל כך נסגר המעגל הגדול של הרפס זוסטר.
בתאי עצב, נגיף שובב יחיה בפיקוח חסינות. שם הוא כבר לא יורשה להתנהג בצורה לא נכונה.
לפעמים חסינות נכשלת. הנגיף בתוך צמתי העצבים אוסף את המאנט וממהר לאורך סיבי העצב חזרה לפיקניק בעור.
ושוב הכל נגמר בבועות.
ברור שמערכת החיסון השתוללה כששחררה את הרפס זוסטר מצומת העצבים, ולכן היא מתחילה להצטייד בחסד ותחת היד היד החמה, עדיין מכרסמת בבלוטות העצבים עצמן. מכאן, אצל חולים עם הרפס זוסטר מופיע כאב מתיש בלתי מובן.
אז מתברר כי שלבקת חוגרת עושה סיבוב מלא בגופנו כבר בילדות, ואז החסינות מאפשרת לו לפעמים לבצע גיחה לעור. זו עוד חצי סיבוב.
