רבים מאיתנו איבדנו את הורינו היקרים. אמא... אבא... כאב שאי אפשר לסבול. כשאתה מאבד אדם אהוב, כשההורים שלנו עוזבים אותנו, אנו חשים בכאב בלתי נסבל, אכזבה, ריקנות. אבל ההורים שלנו לא מתים, אלא פשוט עוזבים. הם לא יכולים למות, כמו שאהבה טהורה אמיתית לא מתה.
כולנו מפחדים מכך. אנחנו חוששים שאנחנו חיים, חיים, ויום אחד פתאום לא יהיה אבא או אמא. אי אפשר להימנע מכך, כולנו נעמוד בפניו.
לא משנה אם איבדת את הוריך מזמן או רק לאחרונה התמודדת עם כאב ומרירות, אתה יודע שנראה שחייך מחולקים לשני חלקים - "לפני" ו"אחרי ".
ריק נוצר בלב, לא, אפילו לא חור. כאב בלתי נסבל, שנאמר שהוא שוכך עם הזמן. לא, הזמן לא מרפא, למרבה הצער, רק עם הזמן אנו לומדים לחיות עם הכאב הזה. ואתה יודע מה אנחנו צריכים לעשות? המשך לחיות וליהנות מהחיים, אם כי עם חור בלב. זה מה שההורים שלנו רוצים בשבילנו. הם רוצים שנתמודד, והחלו לחיות הלאה, שתהיה המשך שלהם.
אחד הניסויים הקשים ואף הקשים בחיינו הוא אובדן ההורים. נניח שאתה, אולי, לא הסתדרת, קיללת, לא יכולת למצוא שפה משותפת בשום צורה שהיא. אולי ברחת מהבית כדי להגשים את חלומך, חיברת את חייך עם אדם שלא מצא חן בעיני הוריך, לא התקשרת לעתים קרובות. זה כואב לכולכם, כמו גם לאלה שהפך, היו בקשרים טובים מאוד וקרובים עם הוריהם. הסיבה לכך היא שאנחנו מאבדים את מי שהיה איתנו עוד מהימים הראשונים לחיינו. ועכשיו קשה מאוד לקבל שאין עוד הורים ולהרפות.
ההורים הם האנשים הראשונים שראינו בעולם הזה. הם לימדו אותנו לדבר, לשבת, ללכת, להחזיק כף, לימדו אותנו מה טוב ומה רע, לימדו אותנו לקרוא ולכתוב. הם לימדו הכל. בזכותם התגבשנו כמו שאנחנו עכשיו. הם היו קדושים!
הורים ניסו להפוך לנו את השהות בעולם הזה לנוח, הם לימדו אותנו לשרוד, להילחם, ניסו לגדל אותנו כאנשים ראויים. הם היו מוכנים למסור את חייהם למעננו, אם כי לפעמים הם פעלו איכשהו בצורה לא נכונה.
הם היו שם כשהיינו חולים, מחו את דמעותינו כשבכינו, הם עשו הכל כדי שנרגיש טוב. ועכשיו, כשהם לא בסביבה, אנו מבינים שאין אנשים בעולם הזה שנלחמו למעננו, שעזרו לנו, הריעו לנו, העריצו אותנו, גערו בנו, והנחו אותנו בדרך הנכונה. אבל הם לא שם רק פיזית!
הם איתנו, בליבנו, בזיכרוננו. חבל שהחיים מסודרים כל כך, שאנחנו צריכים להיפרד מהאנשים היקרים והקרובים ביותר אלינו, מאלו שהיינו הכי יקרים להם, עם אלה שהיקרים לנו ביותר! אבל אין לנו ברירה, לא יכולה להיות דרך אחרת. וכל אחד מאיתנו יצטרך לשתות את הכאב הזה לתחתית. הפצע בלב ידמם ללא הרף, במיוחד באותם רגעים בהם אנו שומעים שיר שמזכיר לנו את אמא שלנו, כאשר אנו מוצאים לפתע את המשקפיים הישנות של אבינו בדירה ...
זה כואב יותר מכל בחופשות משפחתיות, כשהייתם ביחד, אבל עכשיו אתם לא יכולים. ואתה תצטרך ללמוד לחיות בלעדיהם, זה יהיה קשה, אבל אתה צריך לנסות. וההורים שלנו רצו שתהיה מאושר. הם לא היו רוצים שתזיל דמעות על קבריהם במשך שנים. הם היו רוצים שתמשיך לחיות, ליהנות, ליהנות.
מיד לאחר ההפסד נראה כי הדמעות לעולם לא יתייבשו. נראה שנרגעת, ואז פתאום, ברגע הלא נכון, אתה מבין ש"אבא שלי מת "או" אמא שלי כבר לא ". ושוב הדמעות, הכאב, כך נראה, לעולם לא יגמר. אתה חייב להתמודד ולא לתת לצער לגרור אותך לתחתית. ההורים שלך נתנו לך לעולם הזה כדי שיהיה הרבה יותר טוב, כדי לשמח אותך!
כואב לאבד את ההורים. אבל בבקשה, תמשיך! לשמוח, להיות מאושרים, ליהנות מהחיים! זה מה שההורים שלך שעזבו את העולם הזה היו רוצים! וזכרו שהם תמיד יהיו שם, תמיד יתמכו, והם רואים מה קורה לך. אז אל תרגיז אותם, תשמח למענם!
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/zhizn/nashi-roditeli-ne-umirajut-oni-prosto-uhodyat-no-vsegda-ostajutsya-s-nami-ryadom.html
