למעשה, הנגיף אינו מגיע לשום מקום. זה נראה כמו כופתא בסיר.
רובנו נדבק במוקדם או במאוחר בהרפס סימפלקס. חסינות בדרך כלל לא יכולה לחסל את הנגיף לחלוטין, והוא מתיישב בצמתי העצבים שלנו. או בראש או קרוב יותר לעצה הקדושה. שם חסינות לא יכולה לעשות לו כלום.
אם מערכת החיסון נחלשת או מסיבה לא ידועה, הנגיף מחליט לפתע לזחול מבלוטות העצבים ומתחיל להתרבות על שפתינו או במקום אחר. זה נשמע לא נעים. אבל מעניין.
ובכן, כלומר מבחינה תיאורטית בלבד, אנו יודעים כי הרפס הוא נגיף שאינו יכול לשחות או לזחול. זו רק חתיכת DNA עטופה בעטיפת חלבונים. אז איך זה נכנס מצומת עצבים מוסתרים עמוק לתוך העור?
למעשה, הנגיף, כפי שהיה בתאי העצב, נשאר שם באופן רשמי.
העובדה היא שלתאי העצב שלנו יש תהליכים ארוכים מאוד מאוד. לפעמים הם באורך של מטר. מה שאנו מכנים עצבים הוא צרור מורכב של תהליכי תאי עצב.
התהליך של תא עצב הוא חלק מתא העצבים עצמו. משהו כמו כלי תקשורת. ובכן, כמו שעון חול. ממחצית שעון החול, משהו נשפך לחצי השני. אבל המערכת סגורה.
ובתוך התהליכים מתרחשים כל העת סוג של עניינים תאיים. איזושהי תנועה.
שם, בתהליכים אלה, קיימת מערכת שלמה, הדומה למסילת ברזל עם מסילות ורכבות קטנות שעוברות איפשהו לאורך העצב.
ברור שכל מה שנמצא בתאים שלנו רותח ומתבשל. נגיפים נופלים לשם כמו כופתאות מבושלות בסיר עם מים רותחים.
הנגיף לא יודע לזחול או לשחות, אבל אם כופתא כזו תעלה על רכבת שעוברת לאורך הקוצים, אז הוא ימהר איתו לפריפריה. לתוך העור. וכבר שם זה יתחיל להתרבות. אולי הוא יעשה בועות על שפתיו, או אולי הוא פשוט יחתום את עצמו בשקט. ישנן אפשרויות שונות.
בערך אותה תוכנית עובדת עם נגיף הכלבת. כלב מטורף נושך אותנו על האצבע, והנגיף ממשיך בדרך באותו קטר חולף. אבל רק בכיוון ההפוך - לכיוון המוח שלנו.
זמין?
