כמה פעמים שמענו על כלבים שמביאים אושר לבית? קבל כלב והיא תמלא את חייך ברגעים בלתי נשכחים! גור מקסים יסיר את כל העצבות ויכניס לחיים שלכם ספונטניות ושמחה! אבל לפני שזה יקרה, אתה צריך לעבוד קשה, כי הדרך לאושר הזה תהיה ארוכה וקוצנית.
האם כלבים הם אושר?
המונח הרשמי נקבע באנגלית חיה תומכת רגשית, שמשמעותו חיה התומכת במצב הרגשי של בעליו. אבל אל תביא כלב שיעשה אותך מאושר. לכל הפחות, אתה צריך להיות מוכן היטב לטיפול בגור, וזה לא פחות זמן מאשר טיפול בתינוק.
אנו מציגים שני מכתבים גלויים מהילדות, שנכתבו בפורומים בשפה האנגלית. הם חיפשו תמיכה וייעוץ, מאוכזבים מהרצון המממש שלהם להביא כלב. שניהם עשו זאת במכוון, בתקווה שחייהם יהיו טובים יותר.
הם מתביישים לומר דברים כאלה בקול רם, מחשש לגינוי. אבל עלינו לדבר על זה על מנת להזהיר אנשים אחרים מפני ניסיונות למלא את חייהם באושר של גלויות סרטים לאחר רכישת חיית מחמד.
בעל התחש: "הגור הורס לי את החיים"
החבר שלי ואני קנינו לאחרונה גור כלבים. מאוד רציתי שיהיה לי חיית מחמד! במערכת יחסים קודמת נאלצתי לעזוב את החתול הזקן שלי, ואני עדיין דואג לו. חשבתי בתמימות שכלב יתאים יותר למצב חיי.
עכשיו יש לי גור שהורס את חיי והופך אותם לבלתי נסבלים.
היא צורחת כל הזמן. כשהיא לבד, כשמשעמם לה, כשהיא לא מקבלת את הדרך. היא אפילו לא נובחת, אלא צורחת, צורחת בקול אחר. היא לועסת הכל, למרות שיש לה חבורה של צעצועים. היום הוצאתי אותה החוצה לזמן מה כדי להירגע ולשטוף קצת, והיא אכלה מיכל פלסטיק עם שתילים מונבטים, שהרגיז אותי מאוד.
אני בוכה אליה כל יום. כל יום. אני נופל לאיזה חור שחור. אני צריך לחשוב על הכלב בכל שנייה. אני אוחז בהונות סביב אצבעותיה בזמן שהיא ישנה, או שולף משהו מהפה שלה, או מונע ממנה לכתוב על הרצפה, או מקשיב ליללה שלה בזמן שיש לה אוכל, מים, צעצועים.
רוב האנשים אומרים שהם רואים שיפורים בהתנהגות הכלבים שלהם לאורך זמן, אבל נראה לי שכל יום זה רק מחמיר. אני חושב שראיתי את כל הסרטונים וקראתי את כל המאמרים על אילוף גור, תקשורת איתם, אילוף כללי. אני עושה כל מה שיש לעשות, אבל כל זה לא עובד.
סבלתי מחרדה קשה וקיוויתי שהכלב יעזור לי. קניתי את כל ההבטחות האלה לגבי בעלי חיים לצורך תמיכה רגשית וחשבתי בכנות שהכלב יסיר קצת את לחץ הרקע שלי בחיים. כמה טעיתי! אין לי שום חיבה לכלב בכלל, מה שגורם לי להרגיש אשמה נוראית. אם נחזיר לה מחר אני בכלל לא אתגעגע אליה.
החבר שלי אומר שאנחנו יכולים למסור אותה. כן אנחנו יכולים. אבל אני לא רוצה שהוא יראה בי מפלצת חסרת אחריות שלא יכולה להתמודד עם גור קטן. אני לא יודע מה לעשות. כל מה שאני יודע זה שאני לא יכול לקחת את זה הרבה זמן. האם זה אומר שאהיה אמא איומה כשיהיה לי ילדים? גם המחשבה הזו מפחידה אותי.
פילגש של וויפט: "אני מעדיף שלא תהיה לה"
קניתי את הגור כשהייתה בת 2.5 חודשים, וכבר 4 חודשים היא איתי. על פי רוב הסטנדרטים, היא גורה נהדרת: היא ממהרת לעשות שירותים ואין לה התנהגות הרסנית. היו לנו בעיות בהפרדה, אך התקדמנו, אולם בכפוף לתזמון קפדני. אם אני מטייל איתה ואז מאכיל אותה ואז מחכה שהיא תירגע ואז בשעתיים הקרובות היא תהיה בסדר.
אבל יש בעיה אחת. אני מעדיף שלא יהיה לי את זה.
יש לי בעיות עם דיכאון וחרדה מוגברת, וזו הייתה אחת הסיבות שבגללן החלטתי להשיג כלב. קיוויתי שבעזרתה יהיה לי רצון לחיות ברגע הנוכחי, להיות רגועים ומאושרים יותר. אבל זה לא קרה.
בשבוע הראשון עברתי התקף חרדה קשה. היא יבבה ונבחה כל הזמן כשיצאתי מהחדר, ופחדתי שהשכנים ישבעו על זה. כל יום עבדתי שעות בשגרה היומיומית, הוצאתי הון על ערכת העזרה הראשונה שלה, ביקורים אצל הוטרינר, אצל הזואפסיכולוגית ובמלון גן החיות. עכשיו אני לא יכול להפסיק לחשוב שיש לי כלב לשווא.
כשאני חושב עליה אני רואה לפניי רק נטל אחריות עצום. עשור של איסוף אינסופי של צואה ודאגה להתנהגותה. אני צריך להיות כל הזמן במשמר, כי היא יכולה לגנוב משהו מאנשים בפיקניק בפארק, ללקק ילד קטן, לגנוב אוכל מכלב אחר. אני כבר לא יכול ללכת בחופשיות לאן שאני רוצה ופוחד להשאיר אותה איפשהו בן לילה.
נמאס לי לסרב כל הזמן להזמנות ללכת לאנשהו ולתהות איך להיות איתה ואיפה לשים אותה. היא בקושי יכולה לעמוד בטיולים יותר מ -10 דקות, ולכן היא צריכה לתת לה תרופות כל הזמן. איתה, כל יום אתה צריך לתכנן פעולה צבאית כולה ...
אני יודע שעבור רוב האנשים אלה דברים קטנים, אבל אני מרגיש ריק ואומלל.
כולם מסביבי אומרים לי: "לא היית יכול להסתדר בלעדיה, נכון?"
לא, זה יהיה נהדר. אם רק אוכל להחזיר את הזמן.
