הודעה על הנחה בחנות ספרים מקוונת הגיעה לדואר ערב עונת הסתיו החדשה. מתברר שבשנה שעברה הוצאתי כמעט 20 אלף רובל על ספרים...
אם אמי הייתה מגלה זאת (ולעולם לא אספר לה), היא הייתה אומרת: "מוטב שתבזבז אותם על נעליים חדשות!". יש לי רק שלושה זוגות נעליים ואני אפילו לא מרגיש שאני צריך יותר. ולעולם לא נבין זה את זה, כמו שרוב הבנות המודרניות שטרם מלאו להן חמישים לא יבינו אותי.
עם כל אהבתי לסדרת הטלוויזיה הפופולרית על ארבע נשים בני 30+ בניו יורק הגדולה והמסוגננת, קארי בראדשו, מי הוצאתי 40,000 $ על נעליים, שנותרו בלי סטאש, תמיד נראו לי לא מסוגננות ונועזות, אבל טיפשות, פתטיים ו יַלדוּתִי.
שמחת נעליים
כשהם מתחילים לספר לי איך נעליים משפיעות על חיי האישה, איך עקבים מלובוטין יכולים לשנות אותך, אלוהים יברך אותו, אני מרגיש ש כשנבראתי הם שכחו לרשום מרכז במוח שלי שמופעל למראה עקבים אלגנטיים או נוח, אך עדיין שיקי נעליים.
הייתה לנו נערה מאוד צעירה במערכת שקנתה לעצמה נעליים חדשות מדי חודש. במקביל, אמרה כי הבינה כי באופן עקרוני היא לא צריכה אותם, שהיא לא לובשת אותם, שהארון מלא. אבל היא נהגה לרצות את עצמה ככה. מבחינתה, לקנות נעליים זה כמו לקנות גלידה בתחנת אוטובוס בזמן ההמתנה למיניבוס. כמו לקנות טופי באופן ספונטני בקופה. אתה יכול לרצות אותי בפשטות ובזול מאוד.
כוסות, ספלים וניירות
ראשית, אני מאוד אוהב כוסות וספלים - משהו שאפשר לצרוך ממנו תה, קפה ושאר הנאות לא אלכוהוליות. ארון המטבח מלא איתם, אך הוא עדיין ימלא - אני יודע זאת בוודאות. כי כשאפר, טחול וריקנות מכסים את ראשי, אני קונה לעצמי ספל חדש, ממנו אני שותה תה שחור וירוק ארומטי, קפוצ'ינו, קפה, בן זוג וכל מה שתה וקפה יכולים להציע לי חנויות.
שנית, אני מאוד אוהב ניירת. זה אולי נשמע מוזר, אבל כשנתקלתי פעם בתיאור של אותה תשוקה ביומן של הילדה, הבנתי שאני נורמלי. ויש לכך הסבר פשוט.
אני כותב בעפרון פשוט, אבל הם במהירות טוחנים, צריך לקנות אותם שוב. יש לי מגוון עבודות נייר וכתיבה שדורשות מחברות ומחברות לרשום תוכניות לשבוע, לתרגם מילים ממילון, לתאר תכניות מאמרים, רשימות, מותגי מגמות ושאר טינסל. עבודה עם כל זה עדיין דורשת מדבקות בהירות, בלוקים צבעוניים.
אני תמיד הולך לסופרמרקטים עם מחברת ועט, כי אני מכין רשימה מראש ומחצה את מה שיש בסל. אז כל המשרד הזה מקיף אותי כל חיי, ואם פתאום זה ייעלם מחיי, אזי יהיה מבולבל.
וכשאני מוצא את עצמי במחלקה המתאימה, אני מדליק מיד את "העכברוש הפקידותי": המחברת הזו נדרשת לשם כך, לחסימה ההיא - לשם כך, נוח לכתוב זאת כאן וכן הלאה. זול, כועס ומשמח. וספרים, כמובן. חדש ופריך לגמרי.
אישה ממעמד כלכלה
אבל אני מבין היטב שגברים אוהבים גם נשים שאוהבות נעליים. מכיוון שאישה שאוהבת כוסות ועפרונות היא גרסה קלילה כל כך לאישה רגילה המבקשת מעילי פרווה ויהלומים, ובכך מגרה ושומרת על גוון שלה. איש אחד אמר לי: "אה, זה כל כך נהדר איתך, רגוע. את אישה סטרייטית ממעמד כלכלי! " מחמאה מפוקפקת, אבל מצחיקה.
ככל שאני הולך לעשות קניות עם מישהו, ושמישהו חורק "או-אוי-אוי, איזה סוג-י-י-י-י-י-י!", אני מתחיל להרגיש שחסר לי איזה כרומוזום נשי. מכיוון שנעליים אינן משנות את חיי כלל, לא משנה מה אומרת אוולינה חרומצ'נקו, אלוהים יתן לה בריאות.
בשבוע שעבר גיליתי שהכלב אוהב נעליים הרבה יותר ממני. היא דחתה נעלי ספורט, אך הצליחה לכרסם נעלי בית מגומי ואת דירות הבלט האהובות עלי. אני בכלל לא נסער ואני אפילו לא הולך לקנות שום דבר.
העונה החדשה היא בכלל לא נעל. אבל החלטתי להפסיק לקנות ספרי נייר ולבסוף נרשמתי לספרים אלקטרוניים. זול ופרקטי יותר. אבל אמי עדיין הייתה אומרת: "עדיף על הנעליים!"
© אסיה שוטקובה
