סולימאן קיבל לעצמו החלטה קשה מאוד - להוציא להורג את בנו שלו.
ההוצאה להורג התרחשה, אתה לא יכול להחזיר את מה שנעשה, אתה צריך לחיות. אך ייסורי המצפון אינם נותנים מנוחה וחסר שינה.
בנוסף, ג'יהאנגיר, שכל כך אהב את אחיו, האשים את השליט באכזריות ואמר שכבר אין לו אב.
סולימן, כשראה את מצבו של בנו הצעיר והחולני, בכל זאת קיווה שהוא יחלים ובסופו של דבר יסלח ויבין אותו. אוי ואבוי, לא השתפרתי ולא הבנתי.
מיטב המרפאים עשו מחווה חסרת אונים. הם חסרי אונים - ג'יהאנגיר יעזוב בקרוב את העולם הזה.
והסיבה לכך היא אובדן אחיו האהוב, שהאב עצמו לקח את חייו.
ג'יהאנגיר עזב את העולם הזה בייסורים וכדי להקל על עזיבתו ביקש מאביו לתת לו אופיום.
האדון, לא יכול היה לסרב, ומול עיניו, ג'יהאנגיר שותה מנה גדולה של אופיום ונותן את נשמתו לאללה.
בזמן כה קצר לאבד את שני הבנים, ואפילו באשמתם, זה מבחן חמור.
וסלימאן אינו חושב על דבר טוב יותר מאשר לכלוא את עצמו בתא לזמן האבל.
הריבון בילה 40 יום בתוך ארבע קירות בתפילה עבור בניו.
ללא אור שמש, על מים ולחם, 40 יום מאסר - אז הוא החליט לנקות את מצפונו ולשטוף את חטאיו.
אך האם ניתן לשטוף מעשה כזה בתפילות בתוך כליאה?
אני לא חושב שעכשיו ייסורי המצפון ילוו אותו עד נשימתו האחרונה.
