מהימים הראשונים להופעתו של אליף בבית יורוק-ח'אנס לקח אותה כרמאן בחסותו.
קאהרמאן האמין כי הם האשמים, שהילדה, מתוך ייאוש, החליטה על אמהות פונדקאית. לכן הוא ניסה בכל דרך אפשרית לעזור לה.
כהראמן העריץ לא פעם את אומץ ליבו ואדיבותו של אליף. למען הצלת הילד היא הייתה מוכנה להקריב את חייה.
הוא נמשך לאליף, אף ששכנע את עצמו שמדובר בטיפול והתרגשות לילד.
אבל כשאליף הציל את חיי בנו שטרם נולד בפעם השנייה, הוא הבין שהיא יקרה וקרובה אליו יותר מדפנה.
חברו של ג'לאל התקשר לכהרמן ואמר כי אמו לקחה את אליף. כהרמן מיהר לבית החולים, ובדרך ניסה לעבור לקימן-חאנים ולאליף. אבל אף אחת מהנשים לא ענתה לטלפון.
כשהגיע קאהרמן לבית החולים, נאמר לו בקבלה כי כל ההליכים עם אליף הסתיימו.
קאהרמן עזב את בית החולים עם דמעות בעיניים. הוא מאחר... ולא יהיה לו בנו המיוחל.
לא הרחק מבית החולים הוא ראה את אליף. אליף התקרב אליה ואמר שהיא לא יכולה. היא לא עשתה את זה. גם בנו חי בבטנה.
קאהרמן, משוגע מאושר, חיבק את אליף לעצמו. באותו הרגע האישה השברירית הזו הפכה אותו לאדם הכי מאושר.
כשהגיע הביתה, כהרמן לא סיפר לאיש שבנו חי, אך במקביל הוא אמר לקיימן-ח'נים שאין לה עוד בן.
כשנכנס לחדרה של דפנה הבין מעיניה שדפנה שמחה שהילד נעלם. כן, היא לא באמת ניסתה להסתיר את שמחתה.
קאהרמן הבין שלמעט אליף איש לא חשב על רגשותיו. לא אם ואישה לא חשבו כמה הילד הזה אהוב עליו. כל אחד חשב רק על התועלת שלו.
ורק אליף, למרות העובדה שהיא נושאת ילד של מישהו אחר, לא יכול היה להיפטר ממנו בלי לדבר עם כהרמן.
