שלבקת חוגרת יכולה להפיץ את נגיף הרפס באוויר

הייתה הצעה להשאיר את המטופלים האומללים עם הרפס זוסטר לבד, מכיוון שהם לא רוצים להישאר בבית, אלא רוצים לעבור בחברה.

אני אסביר. מהשלפוחיות של הרפס זוסטר, נגיף ההרפס עף החוצה, הגורם לאבעבועות רוח אצל אלו שאין להם אבעבועות רוח, לעיתים נדירות אצל אלה שיש להם אבעבועות רוח, ולעתים אצל אלו המחוסנים נגד אבעבועות רוח. כלומר, זה יכול לחלות כֹּל אֶחָד.

נגיף זה מאוד לא יציב בסביבה, הוא לא טמון בנזלת יבשה כמו וירוסים הגורמים להצטננות. אם קלטת אבעבועות רוח, המשמעות היא שמישהו היה בקרבתך והדביק אותך. הוא התעטש אליך או נופף בכנפיו, אך התוצאה של אינטראקציה זו תמיד זהה - וירוס עף החוצה מהמטופל ועף לפה או לאף שלך.

לכן, חולים עם אבעבועות רוח והרפס זוסטר צריכים להיות מבודדים לזמן מה. עכשיו הבועות מתייבשות ותוכלו ללכת.

במשך זמן רב מאוד הם לא האמינו שגם הרפס זוסטר טס באוויר.

עם אבעבועות רוח הכל ברור. שם בועות מתפזרות על הגוף ועם כל תנועה טס וירוס מתוך הבועות. ושלפוחיות עם אבעבועות רוח הן בפה ובאף. משם הם עפים מהר יותר לאוויר.

הרופאים קיוו כי הרפס זוסטר לא יתפשט באותה מידה. אבל הם חישבו נכון.

התברר שגודל הפריחות עם הרפס זוסטר אינו משפיע על העברה באוויר. כלומר, גם נקודה קטנה מתחת לעצם השכמה וגם פיזיונומיה זרועה בבועות מסוגלים באותה מידה להפיץ את הזיהום.

ברור שככל שחולה עם הרפס זוסטר מטלטל יותר, כך הוא מתפזר יותר וירוס. אז עדיף שהוא ישב בשקט ולא ירוץ סביב השכונה.

נראה גם כי שלבקת חוגרת יכולה להפיץ את הנגיף דרך הפה. זה לא היה ברור במיוחד, כי אם הפריחה הופיעה על הגב, אז זה לא אמור להיות בפה.

הוא האמין כי במהלך הפריחה או מיד לפניה, נגיף הרפס צף בדם ועלול להסתיים בפה ובאף. משם, הוא כבר טס החוצה בערך באותו אופן כמו אבעבועות רוח.

אלה הפשטידות. בקיצור, שבו בבית ואל תראו עד שהבועות יתייבשו.