מי מאיתנו לא חולם שהמשפחה לא צריכה שום דבר, שהילדים יקבלו את כל מה שהם צריכים, כך שהבית תמיד יהיה כוס מלאה? גם מאשה חלמה על זה. לאחרונה עברה לבירה עם בעלה הצעיר רומא ובנה מישקה בן הארבע. עכשיו הם לא היו זקוקים לשום דבר. הייתה להם דירת שלושה חדרים גדולה בבניין חדש, ששופצה תחת היורו, הטכנולוגיה המודרנית ביותר, שתי מכוניות, עבודה יוקרתית. ובכן, על מה עוד תוכלו לחלום?
מאשה ורומא ביחד כבר שבע שנים. הכל התחיל פתאום אצלם, רומנטיקה יפה החלה, אבל שניהם סיימו את לימודיהם זה עתה והחלו לעבוד בכפר שלהם, אז עדיין לא דיברו על החתונה. אבל אז מאשה נכנסה להריון, והכל הוחלט מעצמו. הם החלו לעבוד קשה יותר, הקציבו כל שקל לתינוק וכמובן חתמו. החבר'ה כל כך חלמו על יום אחד לעבור לעיר גדולה, מכיוון שלא היו סיכויים מיוחדים לחיים בכפר.
עברו שנים, ואיכשהו לא האמנתי בחלומות. ופתאום המנהל של רומן הציע לו לעמוד בראש סניף ההון, שפתח לאחרונה. הכל היה כמו באגדה. המשפחה אפילו לא היססה, ארזה ועברה ועברה לפגוש את חלומה.
כמובן שהחיים בבירה היו שונים מאוד מהחיים במקום בו נולדו מאשה ורומא. היה קצב מטורף, כל הזמן היית צריך לעבוד, ולפני כן היית צריך לעמוד בפקקים ארוכים. מישקה נשלח לגן מוקדם מאוד, ההורים פשוט לא קיבלו את ההזדמנות להיות איתו כל הזמן. ואז הוא הצטנן, ואמה של מאשה נאלצה להיקרא לעיר. עם הזמן היא עברה אליהם בכלל בבירה. למרות נוכחות סבתו בקרבת מקום, חסרה מישקה תשומת לב. הוא נזקק להורים, והם הרוויחו כסף בשקידה לפרנסתם. הסבתא כבר לא הייתה צעירה ולא יכלה להקדיש את כל זמנה לנכד שלה, ולכן לרוב הוא שיחק עם עצמו או צפה בסרטים מצוירים שכבר משעממים.
הגורל לא אוהב את אלו שלא יודעים להשתמש במתנות שלה. החבר'ה הסתובבו כל כך בהצלחה שלהם שלא היה להם זמן בכלל לתקשר עם בנם. יום אחד הם נסעו עם חברים להרים, ושם עברו תאונה איומה. רומא לא שרדה, מאשה הייתה במצב קשה.
האישה הפכה לנכה ונשארה כבולה ממש לכיסא גלגלים. היא נכנסה לדיכאון. באותה תקופה סבתא שלי חלתה ונאלצה לעזוב לכפר שלה, לחזור לחיים השקטים שהיו לה. ומשקה התחיל לדאוג לאמא בעצמו. לא, היא יכלה להחליף בגדים בעצמה, לשטוף את עצמה, אבל היא לא עשתה כלום, היא לא רצתה. היא בכתה יום ולילה על בעלה, ולא האמינה לרגע שהוא כבר לא שם. אז היא עזבה את העולם הזה, והשאירה את בנה לבד, לבה לא עמד בזה.
מישקה נשלח לבית יתומים מכיוון שהסבתא, בשל גילה ומצבה הבריאותי, לא יכלה לארגן משמורת. הילד לא בכה, הוא לקח את זה כמובן מאליו. הוא לא היה ילד שערורייתי, הוא פשוט התכונן לבית הספר. ואף אחד מעולם לא ראה אותו בוכה. כעבור שישה חודשים הסבתא לא עמדה באובדן ילדים. המורים לא ידעו להודיע למישה על כך, אבל הוא ניחש הכל בעצמו, כי כולם לחשו מאחוריו, והם הביטו בו באופן מוזר. הוא עצמו ניגש למורים ואמר ברצינות שהוא יודע הכל ושלא צריך לדאוג לשום דבר, הכל בסדר.
ואז עובדי בית היתומים ראו לראשונה את פניו של הילד אך הבוגר מאוד של התלמיד. הם מעולם לא פגשו בתי יתומים כאלה. כואב להסתכל על ילד עדיין קטן מאוד ולראות בעיניו חיים שלמים ומלאים בכאב וסבל. גורלו הילדותי של ילד קטן ...
עכשיו משנקה בכיתה ג 'ומקבל כמעט א'. הוא משתדל מאוד, אוהב את בית היתומים שלו, מכבד גם את המבוגרים וגם את חבריו, עוזר לכולם, אף פעם לא שערוריות עם אף אחד.
ברצוני להאמין כי כל אלה הם מכות גורל בחייו, ומתישהו יצמח אדם חסר דאגות ומאושר מאדם מבוגר כה רציני ועתיר זרע!
המאמר המקורי פורסם כאן: https://kabluk.me/zhizn/nedetskaya-sudba-malenkogo-rebenka.html
